מחשבות מלוכלכות בצנצנת זכוכית עם חורים,
שינשמו הזונות במשך היום.
בלילה רוקדות החוצה אל שעון החול,
נחבטות בדפנות.
אבקה לבנה יורדת אט אט,
נמרים פורצים סוגר,
תאוות גופות נשרפות באש תשוקות אסורות,
יינזלו על גוף, על בשר.
הגבולות ייפתחו לרווחה, יידפקו על דופן
שעון החול הלבן,
עד בוקר, עד כלות קיצי
המוסר.
הלילה נמרים מיוחמים
מפקירים יללותיהם
לעונג ירח לבן,
טורפים עכבות,
טפרים פוצעי גבולות,
חושפים שיניים צהובות
אל מול מוסכמות
משתגעים אל מול הלבנה -
ניצבת דוממת, אלומה.
הלילה אוהב אותך ואותך
אמשכן גופי לזיעה,
אלווה תשוקות אסורות קצרות טווח,
אתמסר לעונג הרגע, השעה.
אקח מלוא החופן, לא אתחייב בתמורה.
רק נפשי תפרפר סגורה, מתדפקת
על דפנות שעון החול הלבן,
צופה בגוף, חסרת אונים,
מתנתקת מהנשמה.
אבקה לבנה יורדת אט אט
עד השחר, אוזל הזמן.
חוזרות מחשבות לצנצנת זכוכית
עם חורים - שינשמו הזונות.
עד הפעם הבאה
שנמרים ייקרעו בריח וסוגר.