חיים רגילים אך עם זאת מיוחדים

שני אנשים חולים חלקו בינהם חדר משותף בבית חולים. לאחד מהם הותר להתיישב במיטתו למשך כשעה בכל יום אחר הצהריים- זה היה נחוץ לסייע לנקז את הנוזלים שהצטברו בריאותיו. מיטתו שלו הייתה גם בסמוך לחלון היחיד שהיה בחדר. האדם השני היה צריך לשכב פרק זמן במיטתו.

שני הגברים שוחחו ביניהם במשך שעות ארוכות על בתיהם, על עבודתם, על שירותם הצבאי ועל המקומות בהם בילו את חופשותיהם המשפחתיות.

בכל יום אחר הצהריים, כשהאדם שליד החלון התיישב במיטתו, הוא תיאר לחברו לחדר את כל שראה מבעד לחלון. האדם שבמיטה השנייה החל לחיות למען שעה זו בציפיה להגעתה מיום ליום. שעה בה העולם שבחוץ נכנס אליו בתיאורים החיים ומלאי הצבע כפי שתוארו לו ע"י חברו לחדר: ברבורים וברווזים שטים באגם וילדים משיטים בו סירות, זוגות אוהבים מטיילים מסביב לאגם- שלובי זרוע, מוקפים בפרחים מכל גווני הקשת, עצים עתיקים מעשירים את הנוף ובאופק נראית פיסת שמים תכולה מעל לעיר.

בעוד האדם שליד החלון תיאר כל זאת בהרחבה, האדם בצד השני של החדר עצם את עיניו ודמיין לעצמו את כל מה ששמע.

יום חמים אחד תיאר האיש שליד החלון מצעד מיוחד שעבר מתחתיו. למרות שהאיש השני לא יכל לשמוע את התזמורת מנגנת, הוא יכל לדמיין לעצמו, על פי תיאורי האיש שליד החלון, את המצעד העובר ואת התזמורת הססגונית המלווה אותו.

כך חלפו להם ימים ושבועות.

בוקר אחד, כשהגיעה האחות לרחוץ את שני המטופלים, מצאה את גופתו נטולת החיים של האיש שליד החלון. הוא מת בשנתו בשלווה רבה... לאחר שגופתו פונתה מהחדר ומשהחליט כי הזמן מתאים, ביקש האיש השני מהאחות שתעביר את מיטתו ליד החלון. ואכן כך היה. כנשאר לבדו בחדר, תוך קשיים וכאבים מרובים, ניסה האיש להתרומם על מרפקו האחד. הוא רצה ולו פעם אחת בלבד, להסתכל בעצמו מבעד לחלון ולחזות ביופי שתואר לו כל הזמן ע"י חברו לחדר שנפטר. לאחר שהתרומם על מרפקיו- מה רבה הייתה הפתעתו. מול החלון ניצב לו קיר שחור! האיש שאל את האחות כיצד ייתכן הדבר והרי האיש השני תיאר לו נוף הנשקף מהחלון? האחות השיבה לו כי דבר זה לא ייתכן- הרי האיש השני היה עיוור ואפילו את הקיר לא יכל לראות...

שגמרתי לקרוא את הסיפור הזה באמת הייתה לי מין הרגשה חמימה כזאתי בלב...