6 שנים.

כאילו, כשחיים והזמן עובר, זה כאילו הזמן מרפא. עד שמגיעים שוב, שוב נסגר מעגל של שנה. ואז בעצם זה בדיוק ההפך.

ככל שעובר הזמן, זה עצוב יותר.

אולי בגלל שהיינו באותו גיל. ואתה נשארת בן 17, ואני המשכתי.

אז לפני 6 שנים לא ידעתי עוד מה מחכה לי. לא ידעתי מה יכול לחכות לך.

עכשיו אני יודעת מה אני עשיתי ב6 שנים האחרונות, ואני אפילו לא יכולה להתחיל לדמיין מה אם. כואב מידי. קשה.

אח שלך הקטן. יותר גדול ממך. עבר את השבוע הראשון של י"ב. זה שבסופו אתה כבר לא חזרת.

ועוד מוזר, כואב, קשה. אני מתחילה ללמוד השנה, ופתאום אני כמו כולם, מה שכולם עושים, וכולם באים איתי ללמוד באותו מקום, פתאום כל השכבה שוב יחד. לא כולם, אבל הרבה. ואז שוב, אחרי שהמסלול שלי היה שונה מכולם וחזר לנורמה. כשאני בנומלי בחיי היום יום, נראה כאילו אתה עומד לחזור.

אבל אתה לא.

עומר, 6 שנים עברו.

מקווה שלפחות מצאת שם מנוחה כלשהי.

מקווה שיש שם משהו.

ומנסה להאמין.