"לא טוב היות האדם לבדו", כך לפחות אומר המשפט. אני למדתי אחרת. אני מתעב .
לפני שבוע נכנסתי לקניון ואחרי דקה יצאתי. האנשים שם נראו לי כמו עדר חיות באפריקה שנוהרות אל הנהר לשתות מים,
רק שבמקרה זה המים הם מוצרים חסרי תועלת שיביאו להם עונג רגעי וחשק לקנות עוד.
אני נמנע מקבוצות, אפשר להגיד שאני אנטיסוצליאיסט אמיתי. בתיכון היינו צוחקים על הפריקים ועל הצורך שלהם להיות שונים.
כל פריק העיד על עצמו שהוא אדון לעצמו ויש לו טעם ייחודי לחיים אבל בסוף הם הלכו ביחד,בילו ביחד ועשו כל דבר אחר שכל חבורה אחרת עושה. הם רק דיברו בשבח האנטיסוצליאסטיות אבל בסוף מצאו עצמם בתוך חבורה של אנשים שעושים אותם דברים. הם לא באמת שונים. הם כמו כולם רצו להיות חלק מחברה וזה בעצם מה שכולנו רוצים, כולם חוץ ממני.
הבדידות מלווה אותי כמו אריג בלתי נראה עשוי רוח. היא יוצרת חיץ שבעיניי הוא אמיתי בינני ובין החברה. יש משהו נורא מנחם
להיות לבד. אבל הנחמה הזו מלווה בהרגשה לא נעימה. התבוססות ברחמים עצמיים הם משהו שלא הייתי מאחל לאף אחד.
הדבר משול לאדם הנכנס להתרחץ בבריכה, הוא רואה שבבריכה יש כתם גדול של מים עכורים אבל הוא עדיין נהנה מהמים אפילו שהוא יודע שיש בהם משהו לא בריא שיכול להזיק לו. כשתראו אותי לא תחשבו אותי לשונה, למדתי את רזי החברה ואני יודע להשתלב בה טוב. זה משהו פנימי שאני לא יכול להסביר שגורם לי להרגיש שונה מהשאר.לפעמים אני מדמה את עצמי להולדן מהתפסן בשדה השיפון עובר שינוי שבסופו איהפך לחלק בלתי נפרד מהסביבה שלי. אני חרד מיום זה, לא כל אחד יודע להתמודד עם בדידות, אני לא יודע להתמודד עם אושר. פעם זנחתי את העקרונות לצפות מרחוק והלכתי עם מישהי שלימים נהייתה החברה שלי.
גם בימים אלו שהייתי מאושר, היו פעמים שבהם עזבתי אותה מוקדם או שהלכתי לביתה ברגל, רק כדי לחוות לכמה זמן את תחושת הלבד שכל כך נהייתה חלק ממני. לאחר שנתיים היא עזבה אותי ואני נשארתי בדיוק כמו שהייתי שהלכתי אליה.
מסתבר שבסופו של דבר לא זנחתי את המחקר שלי. למדתי דבר חשוב מפרידה זו והיא שאנשים יכולים להרעיף עלייך מחמאות ואהבה אבל רגע אחרי זה אתה יכול להישאר לבד כשרק הזכרונות רודפים אותך, כאלה הם בני האדם וזהו טיבם.
אולי יום אחד אני ימצא מישהי שחושבת כמוני, עד אז אני ימשיך במחקר החיים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
