כל כך מפחדת.

יום הזכרון קיבל השנה משמעות כל כך שונה מתמיד.

זה פתאום הפך כל כך קרוב. כל כך מוחשי.

זה אנחנו. די. עוד שניה כולנו עולים על מדים. החברים הכי טובים שלי... הבנים. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה בכלל.

אני לא מסוגלת לחשוב על העובדה שזה יגיע אלינו.

ומשום מה, אני לא רואה שום דרך לחמוק מזה.

זה אבסורד.

אבסורד ומטורף ומפחיד כל כך.

עצוב לי. מאוד.

אני פתאום מסתכלת על זה מזווית כל כך שונה.

ופתאום זה אפילו יותר בלתי נתפס.

לא יודעת איך להתמודד עם זה.

אז חזרתי מבוםבמלה.

היה מדהים. באמת.

פשוט כיף שם... כמה ימים של לנקות את הראש ולשבת עם חברים וים ומסיבות ואווירה סטלנית.

מצאתי את עצמי לא מעט יושבת לבד. בכוונה.

גיליתי שאני אוהבת להתבודד. לא יודעת להסביר את זה. שזה נותן לי שקט לפעמים...

לאנשים אחרים נורא קשה עם זה. נורא קשה לקבל את התכונה הזאת... אבל אני מתה על זה.

ישבתי שם לבד. הסתובבתי.

פתאום אנשים התחילו לבוא אלי. אנשים שאני לא מכירה מתחילים לדבר איתי. וזה פשוט כיף. (לא, אני לא מדברת על להתחיל איתי... אני מדברת על אווירה לגמרי אחרת).

ישבתי איזה שעה באיזה מקום לבד בגלל שהאוהל היה נעול

פתאום מישהו התחיל לדבר איתי. איתי ועם עוד מישהו שם.

סתם פתאום התחילו שיחות חפירה... על הכל. באמת הכל. על מוסר וטוב ורע ודת והחיים והעתיד והכל.

וזה כל כך מעניין להכיר צורת מחשבה של אנשים אחרים... זה פותח את הראש. גם כשלא מסכימים.

האמת היא שזאת לא הייתה סיבה שבגללה נסעתי לבוםבמלה, אבל כשהגעתי לשם גיליתי כמה זה כיף. כמה אני לומדת מאחרים.

הבנאדם ההוא.. הוא לא יוצא לי מהראש.

כן, יכולתי להיות איתו. הוא אפילו רמז לכך ויכולתי ולא רציתי. העדפתי לשמור את זה ככה.

מין כמה שעות של בריחה מהעולם.

אני לא יודעת להסביר את זה אבל אני מרגישה שלמדתי ממנו המון.

הייתה בו מין שלווה פנימית שלא ראיתי אצל אף בנאדם אחר עד עכשיו. והפתיחות שלו. והעניין שהוא נותן באחרים. הצמא ללמוד ולהכיר אנשים שונים ודברים שונים.

זה היה פשוט מקסים. אני לא יודעת להסביר את זה אפילו.

אף אחד לא תפס לי את העין ככה. הוא היה פשוט מיוחד.

ואני מוצאת את עצמי חושבת עליו עכשיו...

היום היה איזה ויכוח עם מישהו והתעצבנתי בטירוף ופתאום, לא יודעת למה אפילו, חשבתי עליו. בשביל להרגע.

התמונה שלו עלתה לי לראש עם כל הרוגע שלו והכיף והאופטימיות והפתיחות לעולם, ופשוט נרגעתי.

והייתה לו גם את אותה השפעה עלי כשדיברנו...

פתאום נהנתי לשבת שם. ולא חיפשתי כלום. לא היה את הצורך המתמיד הזה של חיפוש אחר משהו.

פשוט נהנתי. פשוט נרגעתי. והייתי אופטימית ושלווה.

היו לו עיניים גדולות. ממש לא במובן הפיזי.

המבט שלו.

אוף. אני פתאום ממש מבואסת מזה שאין לי שום דרך ליצור איתו קשר.

וממש לא בשביל להיות איתו...

זה פשוט בנאדם שהייתי שמחה ללמוד ממנו. להכיר אותו.

שיהיה קצת מעבר מסתם תחנה בחיים שלי.

החיים שלי במגמת שינוי מטורפת עכשיו. בחודשים האחרונים.

כן, ככה זה י"ב ובעיקר סוף י"ב...

אבל אני פתאום מגלה את עצמי מחדש.

קצת מתרחקת מהשגרה ומכל מה שהכרתי עד היום. ומהאנשים שליוו אותי עד היום.

ומוצאת את עצמי מחדש.

אנשים חדשים. סביבה חדשה.

אני חדשה.