זה היה יום השואה הכי כואב, קשה ומשמעותי בחיים שלי.
אולי בגלל שהתבגרתי ואולי בגלל ששנה שעברה הייתי בדכאו, בתוך המשרפות ותאי הגזים.
השנה השיכבה שלנו עשתה את הטקס,
התפקיד שלי היה לנגן עם נוי והמורה מירב כמה שירים, כשדינה ויאירה המלאכיות שרו.
עשינו את הטקס פעמיים, פעם לכיתות יא'-יב' ופעם לכיתות ז'-ט'.
הטקס לכיתה יא'-יב' היה פשוט מרגש.
בקושי הייתה עין אחת שנשארה יבשה, ובקושי מבט אחד שנשאר אדיש.
הבנות שהקריאו קטעים התחילו למרר בבכי באמצע ונאלצו להחליף אותם.
פעם ראשונה שאני מרגישה שאנחנו באמת מגובשות- כולנו בוכות וחבוקות, ביחד.
אני מקווה שהמסע לפולין יהיה משמעותי ככה.
אחרי הטקס הייתה שיחה של שני נצולי שואה שנאלצנו לעזוב באמצע כדי להתכונן לטקס הבא..
את הטקס לכיתות ז'-ט' הרגשתי שאני עושה כי חייבים, הבנות לא שיתפו פעולה בכלל,
זה התחיל להרגיש כמו תקליט שבור, כמו תסריט קבוע מראש, וזה איבד את הרגש
אחרי הטקס השני בנות כיתה י' היו משוחררות,
אבל אני ועוד 6 בנות נשארנו כדי לצפות בסרט "רשימת שינדלר",
היה מרגש ומזעזע גם יחד.
כל יום שואה,
אני בוחרת לעצמי שם.
רק שם אחד.
מתוך 6 המיליון.
אני מנסה לחקור אודות אותו האדם,
האדם הזה שלי ליום אחד.
השנה בחרתי בפרידה שוסטר,
בת 17 במותה,
נולדה באוקראינה,
נספתה בקורילובצי.
יהי זכרה ברוך.
ת.נ.צ.ב.ה
מקווה שלכולכם היה יום שואה מועיל,
אנחנו היא אותה נקמה של 6 מיליון יהודים,
אל תתנו למוות שלהם להיות לשווא.
כל ישראל אחים. כולנו ביחד בכל זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בלטריקס