אני מעדיפה להתחמק משאלות נוקבות שכאלה

אתם יודעים, מסתתר המון מתחת לדמות של בנאדם. בעידן של היום יש לנו גם מספיק מזל כדי לקרוא ולהבין באמת מה מתחת לחזות.

כל שבוע הייתי רואה אותה.. שקטה וחייכנית, גרופית של אומנים ישראלים. אחרי שנתקלתי בבלוג שלה גיליתי את העולם האמיתי שלה. מה שהיא חושבת כשהיא שקטה ומה פשר החיוך ההוא שראיתי מקצה הרחוב.

היא לא בנאדם שחשף את המחשבות שלו בכלל פנים מול פנים אבל הזמינות של הבלוג שלה רק מוכיחה לי שיום אחד גם אתם, אנשים שהכירו אותי בסביבה אחרת, תקראו פה. אז היי (:

עם פוסט ה"שונאת" שלה שמוקדש לאבא שלה הזדהתי מצד אחד. הרבה מההחלטות והפעולות שלה נבעו ישירות מהרצון של מקור השנאה. האישיות שלה הותאמה בכל אספקט והיא אף פעם לא השתחררה לגמרי. גם לי תמיד היתה תחושה של מעצורים לידה.

מצד שני אני רואה הבדל משמעותי בצורת ההתמודדות.

אני לא רואה את עצמי כאישיות חזקה, אבל גיליתי שהאישיות שלי חזקה מספיק כדי לעשות את ההחלטות שלי בלי קשר להורים, ביחוד לאבא. אני חושבת שאם היה לי פחות כח להתמודד עם המבטים או ההערות שאחרי הייתי מגיעה למקומות אחרים לגמרי.. בטח נכשלת בפיזיקה ועם חיי חברה מאוד-מאוד מוגבלים, בקטן.. ובגדול- לאומללות.

אז בהקשר לפוסט הקודם על העצמאות, פתחתי את זווית הראיה שלי וראיתי שאולי אני יותר עצמאית משחשבתי.

כמו ששירה אמרה, בנתיים אין לאן למהר.

מוזר לי לחשוב על העתיד הרחוק ברצינות מוחלטת וחששות. במה אני אעבוד לעזאזל? איך אני אשלם על דירה ואממן לימודים?

אבא אומר שאין לי למה לדאוג בקשר לכסף והוא יממן לי את הכל. החבר אומר שלדירה, רכב ונחוצים הוא ידאג

ולי רק עולה תמונה של אישה בת 40 שתלויה לחלוטין באחרים. כזו שלא יודעת להחזיק בעבודה שדורשת ממנה מאמץ, שלא יודעת לבשל, לא יודעת איזה תשלומים צריכים להסדיר וכמה הם עולים בסופו של דבר.

אני זוכרת שעל רשיון התעקשתי בדיוק מהרצון ההוא לעצמאות, אבל גם על זה שילמו ההורים.

אני לא יודעת כמה אני אתעקש על עצמאות בדברים אחרים בעתיד כשאני רגילה עכשיו לקבל הכל, בין אם הכסף בא מאמאבא או מהחבר, ולהוציא את המינימום מהחשבון שלי.

כמה פתטי להיות אישה שכלתנית ומלומדת בלי טיפת עצמאות.

בסופו של דבר זה תלוי בי, אז אני מקווה לא לתת לעצמי ליפול לשם.

יום כיפור הביא איתו מחשבות. לא על חשבון נפש ולא על סגפנות במטרה להתקרב לאל, אלא מחשבות על ההרגלים שרצו להטביע בי ההורים בדרך הכי לא הגיונית והכי מטופשת לטעמי. במקום להסביר על חשבון נפש ועל משמעות המילה סליחה, הם הכריחו אותנו להיות בבית הכנסת ולשבת בחוסר מעש. במקום להוות דוגמא, הם עוברים על חלק מהאיסורים ביום הזה. כמובן שהדרך הזו מתריסה ומרחיקה מ"כנפי השכינה".

היחסים שלי היום עם המסורת נורא רחוקים וקרים. אני לא בטוחה שאני אדליק נרות ביום שבת, בטח שלא אלך לבית הכנסת ביום כיפור. אני לא יודעת אם אני מאמינה בה', לא החלטתי מה דעתי ובטח אהיה בהתלבטות עוד הרבה זמן, אבל סוג הכפיה הדתית בבית ומחוצה לו מבטיחה שתמיד אסלוד מהמנהגים מהדת עצמה.

ושוב חשבתי על העתיד הרחוק. מה עם הילדים שלי? הם לא ידעו מסורת? אני רואה במניעת מידע סוג של כפיה.

איכשהו אני כן רוצה לתת לילדים שלי ערכי מסורת, לאו דווקא דתיים, אלא ערכי משפחה ויהדות כעם. הם יבחרו את הכיוון שלהם לפי הנטיה הטבעית, ואני בטח אשאר בבית, אצום ואצפה בסרטים עם המשפחה, למען הנפש.

אני מריחה מבושם טוב שנדבק לשיער והעור שלי. הוא עוד ישאר כמה שעות עלי אבל יתפוגג אט אט.

ככה אני רואה את הקשרים הרופפים עם האנשים שראיתי היום. ממש נדיפים.

אז כן, כולנו ישבנו ביחד, צחקנו והתעדכנו אבל שום דבר לא השתנה באמת.

אותן הערות עוקצניות ואותם לחשושים ומבטים. לא התגעגעתי לזה בכלל.

עוברים על שנים של תמונות ואני נגעלת יותר ויותר, על מה שהיה ועל היחס היום עם הרבה מהם.

איך שהכל התגלגל, זה מדהים.

- מחברה טובה שלך (הבחורה היחידה שאני מכירה שקוראת כאן) לסוג של יריבות בגלל בחור מסכן אחד. לא זוכרת מה היה בדיוק וזה גם לא באמת מעניין, אבל מה שהיה-היה, כי עברנו את זה וסביר שלא נעבור דבר דומה שוב. אותו סיפור גם לגבי עוד חבר טוב, שהם היחידים אגב שאני בטוחה שאשמור איתם על קשר, בין אם זה כי החברה דומה לי והיא יכולה להבין למה אני לא מתקשרת כל יומיים ולהפך או אם זה סתם חבר שמודע לזה שהוא צריך להתקשר אלי כל הזמן.

- מחברים טובים לסתם חברים לסתם. התעלמות מוחלטת. למרות שאני מזיינת את השכל די הרבה על זה, כי באיזשהו מקום כן חבל, קל להשלים עם זה אחרי כל מה שקרה. אני סוג של מודה על זה שהכל התגלגל ככה, במיוחד במקרה הזה.

ובכל זאת הערב הזה היה מהנה. מעטים האנשים שם שממש לא היה אכפת לי אם לא הייתי רואה שוב. את הרוב המוחץ הייתי שמחה לראות פעם ב, לשבת עם עוד אנשים ולהתעדכן, וזה מה שהיה כיף. אנשים שהכרתי מכיתה ז', חלק מכיתה ה' וחלק קטן מהגן הם בכל זאת חלק משמעותי בחיים שלי ולא משנה מה יהיה טיב הקשר אני ארצה לדעת שטוב להם והם הסתדרו ב"חיים שאחרי".

אז למרות כל הסכסוכים והקנוניות, ההפרדה והעוקצנות זו היתה תקופה טובה שמשאירה גרורות אחריה לבנתיים, אולי לתמיד.

אחרי הכל, אולי אני לא רוצה שהריח יעלם.