אי שם בשנת 2000 (פלוס מינוס), נכנסתי (כהרגלי) לחנות הדיסקים המקומית וחיפשתי משהו ליפול עליו. קנייה אימפולסיבית שכזאת. היו לי עשרות, אם לא מאות כאלו. חיטוט קל בחלק העברי של החנות העלה לי דיסק של להקה עם שם מושך מאוד: השמה למה דינג דונג באנד. "הו", אמרתי לעצמי, "זה בטח משהו שנותן המון כבוד לרית'ם-אנד-בלוז השחור מתחילת שנות השישים. כל השמה-למה והטוטי פרוטי. רכשתיהו.
הגעתי הביתה, והנה לא רית'ם ולא בלוז, אלא רוק ורול למהדרין. בוסרי משהו, אבל לא רע בכלל. משהו שטוב להחזיק כשרוצים איזו בעיטה צעירה למעיים, אבל לא משהו ששומעים כל הזמן. בהחלט לא נוראי. מסתבר שאת האלבום שדי אזל מהחנויות אפשר עוד להשיג בחברת התקליטים עצמה, ועל כן אני ממליץ.
קליפ ל"נאמר כבר הכל" בביצוע הלהקה (מעמוד הבמה של דדו מילמן)