פזמון חוזר - בלוג מוזיקה

אי שם בדצמבר 2003 הטלוויזיה דלקה על ערוץ המוזיקה הישראלי שניסה להתחיל להתרומם. אני כבר לא זוכר את השעה, אבל סביר להניח שזה היה יום חמישי והשעה היתה עשר בערב. על המרקע צעד קוטנר למרכז והצהיר: עכשיו הכל בסדר. מאחוריו, יהודית רביץ התחילה לתת את קולה בשיר.

"הבמה המרכזית" היתה חוייה שחיכיתי לה מדי שבוע. סוף סוף הופעות בטלוויזיה. סוף סוף מגע ידיו של קוטנר על המסך הקטן. את מה שהוא עשה בקטן ב"מוזיקה היום" הוא עושה בגדול במוזיקה 24. הייתי שם מוכן להקליט עם הוידאו, ויום למחרת כבר קניתי את הכבלים המחברים את המערכת לוידאו ואת המחשב למערכת כדי להקליט את ההתרחשות לקבצי אודיו להנאתי הרבה.

אחרי 13-14 תוכניות העניין גווע. דיברו על כך שהנטל הכלכלי היה גדול מדי ושהרייטינג היה נמוך מדי, או שאולי נגמרה העונה המתוכננת ועונה שנייה אמור לעלות מתישהו בעתיד. במקום זה הערוץ התחיל להתמקד בהפקות קטנות יותר. קובי אוז יושב באולפן, אמן מדבר אל המצלמה בין שידורים של הקליפים שלו או חבורת חקיינים שמנסים לגנוב זמן טלוויזיה בין עלי התאנה של "תשע עשות ושיר" או "מפגשיר" שמשמשות ליצירה חדשה.

"הבמה המרכזית" לא היתה מושלמת. היו יותר מדי שיקולים תמוהים ומאמצים להביא להיטי רגע (רגב הוד בתכנית השלישית, למשל), ובכל זאת - הערבוב התרבותי הזה שגרם (תיאורטית) לאנשי הבראנז'ה לשבת ולהאזין לליאור פרחי או לחובבי היפ הופ להאזין לאביתר בנאי היה סיר התכה נפלא לטעמי.

כשאני חושב על זה עכשיו, היה נאה מאוד אם ערוץ המוזיקה היה משחרר ממרכולותו המוקלטת אל החנויות - מיטב ההופעות מהבמה המרכזית, שירי "תשע דקות ושיר" וכן הלאה. אני עדיין מקווה שזה יקרה. עד אז, אני ממליץ לרכוש את "גלוי ונעלם" שבו הופיע השיר הזה במקור.