פזמון חוזר - בלוג מוזיקה

"בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון

למסיבת פורים.

וקסמן עמד בפינה מבוייש,

זה היה לפני שהוא התחיל עם הנדודים.

'חשבתי שאתה בהודו', אמרתי לו.

'אני בהודו', הוא אמר.

'וגם אתה עכשיו בהודו.

אתה לא מרגיש מוזר?!

אנחנו כאן אורחים לרגע,

הבט סביב –

זו לא המסיבה שלנו,

אתה מקשיב?'

'אני מקשיב', אמרתי לו

'וזהו באמת שיר לא מוכר'.

'נכון מאוד', אמר לי וקסמן,

'זמנך עבר, זמנך עבר.'

                                    (זמנך עבר, מתוך "והפליטים" (מה, עוד לא רכשתם?))

אהוד בנאי סיפר על עצמו פעם באיזה ראיון, שהוא כמעט ולא נוסע לטייל. קשה לו להתרחק מהבית, להתרחק מהמשפחה. אפשר לספור על מיתרי גיטרה אחת את מספר הפעמים שנסע באמת, אבל הנדודים בראש הם אינסופיים, הוא סיפר. בשירים שלו אהוד בנאי הוא נווד ללא בית. נוסע רחוק וקרוב, קדימה ואחורה בזמן. בעיניי אהוד בנאי הוא היהודי הנודד.

"אוטובוס עייף נוסע לאט

כבשים עולות מתוך הואדי

מבעד לחלון פתוח חליל רחוק נמזג ברוח

מעיין זורם נפתח בי

הלב שקפא הפשיר

לא חוזר לעיר

ממשיך לנסוע..."

                        (ממשיך לנסוע, מתוך "והפליטים")

בין אם זה הואדי שליד ראש פינה, עם הכבשים והחליל הרחוק, ובין אם קטמנדו הרחוקה (שם קיים פעם הופעה באיזה חג), בשירים של אהוד בנאי אפשר כמעט לטעום את המרחקים, להריח את הזיעה והעפר. ולהמשיך לנסוע, עם המפוחית והגיטרה, עם השירה המתפייטת שלו, עם קצת כנאפה מתוקה.

"...מי יושב היום שעות

נספג בהוויה

עד שכל השוק הזה נראה כמו הזייה

קונה קפה ושמן זית,

נווד ליום אחד

שיער עד הכתפיים, צו גיוס ביד.

הכנאפה מתוקה

יש ריח עדין של קטורת באוויר

הכנאפה מתוקה

אני זוכר את האור הבהיר

עשרים שנה אחר-כך

לא יראו אותי בעיר..."

                                    (הכנאפה מתוקה, מתוך "קרוב" (חובה בכל בית!))

אבל בסופו של דבר אהוד לא הולך לשום מקום. אם מסתכלים על זה בעין מפוכחת, הוא תמיד כאן. היציבות שלו היא היציבות של כולנו. כי אף פעם אי אפשר להיות בכל מקום, ותמיד יישאר מקום לפנטזיות פרועות על איזו קטמנדו רחוקה או הודו או טנג'יר, שם הכל פתוח ויש יופי של אוויר. אז אולי במקום לקנות כרטיס טיסה, נשים איזה דיסק של אהוד, נשקע לתוך הספה, נעצום עיניים ונחלום...

כי אולי בסופו של דבר כולנו מחפשים את מה שיש בדיוק מתחת לעיניים (פאולו קאולו עשה מהתובנה הזו מיליונים), והנדודים טובים בעיקר בסיפורים. אז תשלחו לי גלויה בפעם הבאה, אה?

"היא שלחה לי גלויה מקטמנדו

כותבת שכרגע היא קצת בבלבול

לא יודעת אם לטוס להודו או לטנג'יר

מרגישה שזה פתוח וזה יופי של אוויר

בקטמנדו...

היא כותבת שבארץ רק שקעה בדכאון

כל האהבות שלה הסתיימו בכשלון

לקחה קורס מזורז לפיתוח מודעות

והחליטה להמריא, להשתחרר מהסיוט

בקטמנדו...

היא כותבת אל תדאג, אני חושבת עליך

אבל עכשיו אני יודעת יותר טוב בלעדיך

חייבת לנצל את הרגע החולף

חייבת לעצמי את הכיף לרחף

בקטמנדו..."

                                    (גלויה מקטמנדו, מופיע ב"טיפה טיפה" (יאללה, תקנו גם!))