אני שונא הצהרות בומבסטיות, אבל "עבודה שחורה" של אהוד בנאי, מתוך "והפליטים" (לא נותן יותר לינקים לרכישה לאלבום הזה. אם אין לכם אותו עד עכשיו, בעיה שלכם!), הוא ללא ספק שיר המחאה הטוב ביותר שאי-פעם הוקלט בשפה העברית.
מהרגע הראשון ששמעתי אותו, מהרגע הראשון שראיתי את הקליפ העצוב על הילדה האתיופית עם המבט הנוגה, מהרגע הראשון שקראתי את המלים – היה ברור שזה שיר בלתי-רגיל. והיום, יותר מעשרים שנה אחרי "מבצע משה", האתיופים עדיין תקועים באותה מציאות מסריחה, עדיין נמשכת הגלות, ועדיין מולם יש לב של אבן. ומי יידע אם אברהם לא היה בעצם (לפחות קצת) שחור...
האחים כהי העור שבאים מאתיופיה
מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה
הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך,
מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה
הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות
כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות.
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור...
האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה
מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל
מאצל המדורה, מעבר להרי החושך
אל הרחוב המקומי, הדיגיטאלי, המבולבל.
הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות
גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור...
האחים כהי העור יחפים בצד הדרך
מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר
הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן
מחכים שתיפתח הדלת מבפנים.
הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה
ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
