פזמון חוזר - בלוג מוזיקה

הזכרתי בפוסט הנושא את גיל סקוט-הרון, שהקשבתי לו ארוכות השבוע (כמו גם לבוב דילן ולג'ון לנון, שגם להם יש מילה או שתיים בנושא מחאה). מסתבר שגילי הוא לא זמר גדול במיוחד (אם כי יש לו קול נעים מאוד לעיבודים הג'אזיים שהדביקו לו). כשהוא מפסיק לשיר ומתחיל לדבר, הוא דווקא יותר טוב. אחרי שהתחיל את הקריירה עם אלבום שכולו דיבורים (Small Talk at 125th and Lenox), שבו הוא הקריא את השירה שלו בפני קהל בליווי כלי הקשה בלבד, הוא המשיך אותה באלבומים שעירבו הקראות שירים על רקע ג'אזי לקטעי שירה פרופר, שבמיטבם היו בינוניים.

האלבום החמישי, The First Minute of a New Day, ממשיך באותו כיוון. בין הקטעים שבו הוא מזמרר, יש שני קטעים מהופעה חיה שהם דיבוריים. בשני, שחותם את האלבום, סקוט-הרון מדבר על היסטוריה שחורה, מתבדח על סרט האימה "מלתעות" וחותם בהקראה של הקלאסיקה שלו "The Revolution Will Not Be Televised", שזו לה הפעם השלישית שהיא מופיעה באלבום שלו. הקטע הראשון, שחותם את הצד הראשון של התקליט (אז, כשהיתה לדברים הללו משמעות), מתייחס אל פרשת ווטרגייט, זה לאחר שסקוט-הרון התייחס לפרשה (או כמו שהוא קרא לה, H2O-Gate) באלבום הקודם, ועתה הוא שוב חוזר ודש בנושא, על רקע העונשים הקלים שקיבלו המעורבים בפרשה.

Pardon Our Analysis

Lady Day and John Coltraine, מתוך Pieces of a Man, האלבום השני של סקוט-הרון, הראשון המוזיקלי שלו.

וכמובן, The Revolution Will Not Be Televised, בגרסתו העירומה והראשונית.