פזמון חוזר - בלוג מוזיקה

כמו הבחור היווני מהפוסט הקודם, גם הבחורה הצרפתייה שאני הולך לדבר עליה התחילה את דרכה בשנות ה-80 המופלאות. בשלהי שנות ה-80 היא כבשה את כל העולם עם "Joe Le Taxi", והפכה לכוכבת בין לילה (ובגיל צעיר מאוד – 15). ונסה פרדי היא היא הסטייה עליה אני הולך לדבר בפוסט הזה, ובינינו – זו יופי של סטייה, לא?  (הערה לערן: אל תיבהל מהתמונות של הכוסיות שאני משרבב בבלוג הזה. הגיע הזמן לקצת רייטינג, לא?  J)

ונסה החלה את דרכה בתכנית טלוויזיה צרפתית בשם "L'Ecole Des Fans", שהיתה מעין "כוכב נולד" לילדים. בגיל 7 ונסה הופיעה בתוכנית וזכתה להצלחה רבה, אבל הוריה התנגדו להפוך את ילדתם לילדה-כוכבת. עם זאת, שנה אחרי הם הרשו לה להשתתף באירווזיון לילדים שנערך באיטליה. חמש שנים מאוחר יותר, דודה של ונסה שיכנע את הוריה לתת לה להקליט שיר (שלא שוחרר, אגב, מעולם באופן מסחרי). עם זאת, צמד כותבי שירים מפורסמים ששהו באולפן באותה עת התלהבו מאוד מקולה של ונסה, והציעו לכתוב לה שיר. התוצאה היתה "Joe Le Taxi".

הסינגל שוחרר באמצע 1987, כבש את האומה הצרפתית בסערה והפך את ונסה לכוכבת מספר אחד של הפופ הצרפתי. דודה של ונסה הפך למנהל שלה, כך שהוריה יוכלו לפקח על הקריירה שלה בתשומת-לב (הם אפילו הקפיאו את כל הכספים שהרוויחה עד שתהיה בת 18). עם זאת, היו בצרפת קולות רבים שהתנגדו לתדמית שפרדי שידרה/מכרה, של לוליטה חושנית. ונסה לקחה ללב את הביקורת, ואפילו שקלה לפרוש, אבל אז "Joe Le Taxi" כבש את המצעד הבריטי וונסה יצאה לכבוש את אירופה.

אלבום הבכורה של ונסה, "M&J", יצא ב-1988. האלבום היה להיט גדול בצרפת, אבל הצליח הרבה פחות באירופה. בעקבות הכשלון היחסי של האלבום החליטה ונסה לנטוש את קריירת השירה, ולחזור לבית-הספר לסיים את הבגרויות.

שנה מאוחר יותר פרדי  פצחה בקריירת משחק, כשכיכבה ב"חתונה לבנה" של ז'אן-קלוד בריסו תלמידה צעירה שהמורה המבוגר שלה מתאהב בה. המבקרים היללו את המשחק שלה פרדי, היא זכתה לפרסים רבים והפכה לכוכבת גדולה בקולנוע הצרפתי. בזכות הפרסום הגדול שלו זכתה, פרדי קיבלה הצעה שאי אפשר לסרב לה מסרג' גינזבורג, האחד והיחיד, שהציע לכתוב ל"לוליטה הצעירה" (כינוי שהוא הדביק לה) אלבום שלם. האלבום, "Variations sur le meme T'aime", שוחרר באמצע 1990. הוא היה בוגר יותר ומורכב יותר מהאלבום הראשון ופרדי נטשה בו קצת את התדמית הלוליטית שלה.

 הפריצה הגדולה של פרדי, ובטח ההבלחה הגדולה שלה לתוך חיי, היתה ב-1991. פרדי עזבה את צפרת, עברה לניו-יורק והכירה שם בחור חביב בשם לני קרביץ. השניים הפכו, הפלא ופלא, לזוג – בחיים ובאמנות (וכונו "היפה והחיה") – וקרביץ כתב והפיק לפרדי אלבום שלם בשפה האנגלית. האלבום, שנקרא "ונסה פרדי" (לרכישה), היה ברוחו של קרביץ – רוק פשוט, מושפע מאוד מהמוזיקה של שנות ה-60 וה-70, מלודי מאוד ויפה מאוד.

בצרפת לא התלהבו יתר על המידה מהשינוי שעבר על הלוליטה שלהם. בעולם, לעומת זאת, חיבקו בחום את האלבום. אני, שהמוזיקה של לני קרביץ (המוקדמת, לפחות) היתה ועודנה חביבה עליי ביותר, אהבתי מאוד את האלבום הזה, עם ובלי קשר לסקסיות הבלתי מוסברת ובלתי מוגבלת של פרדי. שירים כמו "Natural High" ו-"Just as Long as You Are There" הם פשוט שירי פופ מושלמים, אבל אני אוהב במיוחד את השירים שנותרו לא מוכרים מתוך אותו אלבום, כמו למשל "Silver and Gold".

מאז ועד היום, ונסה פרדי התבגרה באופן נפלא, ממשיכה לככב בסרטים ואף בחרה לה בן-זוג הולם, ג'וני דפ, לו היא הספיקה להביא כבר שני ילדים. מבחינה מוסיקלית, קשה לדבר על הקריירה שלה במונחים מוצלחים למדי, אבל מצד שני כשנראים כמו שהיא נראית, למי לעזאזל זה חשוב?