פזמון חוזר - בלוג מוזיקה

הבושה המתגלמת בהצהרת חיבה לשירי אירוויזיון יכולה מדי פעם להעלם כשמסייגים את הנושא. אני לא מהפריקים של התחרות שאני מצליח לפגוש מדי פעם בציפור הכחולה שמחזיקים כל שיר מכל תחרות מאז 1955, ועל זה הוסיפו את שירי הקדם מכל ארץ וארץ. זאת כבר סטייה קשה.

אצלי, אם כך, הסטייה היא חיננית. בעיקר שירי שנות ה- 70', השירים הישראליים לדורותיהם (במיוחד בגרסאות זרות - "את ואני" של שלוימל'ה בעברית, אנגלית וגרמנית, למשל - אבל זה שייך לסטייה אחרת לגמרי ולאו דווקא בגלל האירוויזיון), ועוד אי אילו שירים שנשמעים לי לא רע.

אלא מה? אני לא מצאתי קטגוריה שבה ניתן לסנן את השירים לכדי חינניות ושהשיר שייצג אותנו באירוויזיון האחרון יוכל להכנס אליה. "השקט שנשאר" של הגב' מימון (מתוך "שירי מימון") סובל מכל כך הרבה פגמים: המילים שלו קלישאתיות, הביצוע שלו היסטרי, העיבוד מיינסטרימי וחסר דמיון. למעשה, מה שמציל אותו הוא הלחן, שלמרות שגם הוא סובל משחיקת יתר ומניירות כוכב-נולדיות (מעניין אם בעונה הבאה של כוכב נולד מישהו יבצע את השיר הזה) הוא מצליח לסחוף את המאזין (קרי: אותי) לשמוע אותו שוב ושוב. בשקט, אבל עם תנועות ידיים מתאימות (גם אם מוסוות) במקומות הנכונים גם באמצע אוטובוסים הומי אדם שעומדים בפקקים שבין תל אביב ליציאה ממנה.