פזמון חוזר - בלוג מוזיקה

אחד הדברים הנפלאים במהלך אספנות, הוא הרגע שבו נשמטת הלסת כי עד כמה שאתה חושב שאתה בקיא בחומר הנאסף, אתה פתאום מגלה משהו חדש לגמרי (לך), שמפיל אותך לרצפה.

באופן מקרי נפלתי על פסקול סדרת הטלוויזיה "The Going Up of David Lev", סדרת טלוויזיה ששודרה ב- ABC ב- 1973, כחלק מחגיגות 25 למדינה, עם סיפור שנסב על נער שמחפש את האמת מאחורי מות אביו, בסיוע נהג מונית (בגילומו של חיים טופול). ככל הנראה, בהתחשב בכך שלא הצלחתי למצוא חומר לצפייה (ואשמח אם מישהו ימצא משהו)

הפסקול עצמו הוא לא משהו גדול, בהתחשב בכך שאני וקטעים אינסטרומנטליים לא ממש מדברים באותה שפה. המציאה המרתקת שבו הוא שני קטעים, "A Girl With Ribbons in Her Hair" ו- "Chiribim", שהם גרסאות אנגליות (ששר טופול) ל"בשמלה אדומה" ו"צ'יריבים".

יש לי את הקטע הזה של התעלמות והימנעות מכוונת מקלאסיקות. שלשום הזכרתי את זה שלא הקשבתי לאלבום של הבוס, וזו דוגמה לזה. יש אלבומים ושירים שאני יודע שכדאי לי לשמוע, אלא שאני לא עושה את זה, לפעמים לצערי (בדיעבד), כפי שהיה עם בליינד פיית', שהתעלמתי ממנו עד שפעם בטעות בנסיעה, בעודי יושב בספסל האחורי סולו הגיטרה של קלפטון ב- presence of the lord התקיף אותי מאחורה.

קלאסיקה שכזו, אבל מסוג אחר, הוא "האישה שאיתי" של ברוזה. שנים שמעתי עליו שהוא אלבום נמכר להפליא ושהשירים בו הם מצוינים ושכדאי. עד שלשום התעלמתי. בכוונה. אלא שהקשבתי וגיליתי שהם צודקים. למעשה, הגעתי עכשיו לשמוע את האלבום הזה בגלל ששמעתי את מדיטרנאו של חוזה מנואל סראט, שלא רק שיש בו את הגרסה הספרדית (או קטאלנית) של "האישה שאיתי", אלא גם של "טיו אלברטו". השאלה היחידה שנותרה לי, מכיוון שלא שמעתי את האלבום בזמן אמיתי, הוא אם אנשים שמו לב לגניבה הקטנה מאבבא בשיר האחרון, "הרומבה".

***

בדרך כלל, כשיש דיון בנוגע ללהקות ישראליות ששרות באנגלית, אני בעד. היצירה היא מה שחשוב, ולא השפה. זה נכון, כמובן, גם ללהקות מארצות אחרות. הקשבתי הבוקר ל"היפה והמזרח" של הלהקה הלבנונית הקורדז (kordz), ואפעס, לא התרשמתי. הבעיה היא - וזה נכון גם ללהקות ישראליות ששרות באנגלית - שהלהקה הזאת שרה את שיריה באנגלית ונשמעת כמו כל להקה אחרת ששרה באנגלית, ולא ממש מרשימה בזה. ברגע שמשולב בזה האלמנט של המוזיקה הערבית (ברצועה האינסטרומנטלית "היפה והמזרח" או בשיר "הסוף"), נמצא הייחוד של היצירה, וכשזה נעלם, השירים הופכים להיות סתמיים. אלא שהשימוש במוזיקה ערבית יכול להיות רק גימיק, וייתכן שהלהקה רוצה להמנע מזה.

***

ואם כבר גימיקים, אלבום שירי אתניקס של דוקטור קור מתקשה לעלות מעל לגימיק של הקונספט. יש שירים - ציפור מדבר, לא לבד או קטורנה מסאלה, שמבוצעים ... בצורה מלודית יחסית, בלי גימיק של קולות רוק כבד - שנשמעים היטב, ויש שירים שהם פשוט לא מבוצעים טוב מספיק. ייתכן שהבעיה היא בכך שאחרי ששידרתי במשך שנה וחצי ברדיו הר הצופים, ושהשירים עדיין עוברים דרך המסננת של "האם אני רוצה לשים את זה לשידור".

השלמתי האזנה לשלושת האלבומים מרשימת ה- 500 שחיכו לי על כרטיס הזיכרון. לא הרבה מה לספר. נולד לרוץ של ספרינגסטין הוא האלבום הראשון של הבוס שאני שומע במלואו, ולא ממש נהניתי מזה. שילוב של בילי ג'ואל ובלאגן, לטעמי. שבועות אסטרליים של טנדר מוריסון היה גרוע יותר, ונשמע כמו רצף של מלמולים ורטינות על רקע מוזיקה שלא ממש תואמת לזה. מותחן הג'קסוני, לעומת זאת, כבר היה כיפי. שכחתי - ואולי הדחקתי - שגם מקרטני הצטרף לחגיגה שם. לא משיאי הקריירה שלו, למרבה הצער.

מה שמשאיר את דיזל. רביעייה יוונית עם ריפים גדולים ושירי רוק עם הרבה אנרגיות. שמעתי את האי.פי. שלהם ברבע השעה האחרונה של העבודה, וזה היה כיף. לא חדשני במיוחד, לא מיוחד במיוחד, אלא פשוט רוק כיפי שמעביר רבע שעה בהנאה. הבלוג היווני שדרכו הגעתי אל דיזל כבר סיפק לי כמה וכמה דברים כאלו, ואני בהחלט ממליץ עליו. הוא נותן מוזיקה יוונית שמשום מה שמעון פרנס לא מספר עליה.

מתוך ניסיון להוציא את הבלוג לדרך חדשה (מס' 6 או 7, אם אני לא טועה), ומתוך הרצון להוציא מהראש את מה שאני חושב על דברים שאני שומע, קורא ורואה, אני מייסד שלוש קטגוריות חדשות ומתחיל שוב לכתוב כאן, אחרי חודשים ארוכים של כלום וסטטיסטיקות של חיפושים מגוגל (ובזמן האחרון הרוב מחפשים את שיר חתונה או את עידן המתכת).

ייתכן שהייתי צריך להתחיל (מחדש, שוב) ביום מוצלח יותר (קרי: מגוון יותר, מפתיע יותר, משוויץ יותר, סנובי יותר(?)) מבחינה מוזיקלית. בסך הכל היום שמעתי שני אלבומים - דם על הפסים הדילני ולא משנה של נירוונה. יש סיבה וקשר לכך. שני אלה הם אלבומים מס' 16 ו- 17 ברשימת 500 האלבומים הגדולים של הרולינג סטון. קראתי לאחרונה את הרשימה, כולל הנימוקים, כולל דילוג מרחבי על כל מה שבא אחרי 250 (בערך), ומתוך שעמום התחלתי להקשיב לרשימה בסדר יורד, מהמקום הראשון והלאה. עד ל- 17 הגעתי, ומקומות 18-20 כבר מחכים (ארמ... יחד עם עוד 15 דברים אחרים שלא קשורים בכלל לרשימה ההיא).

שני האלבומים הם, כמובן, אלבומים גדולים, שלא שמעתי כבר די הרבה זמן. מדם על הפסים אני לא ממש נהנה. הוא יותר מטריד מאשר מהנה, אבל בדרך כיפית והרהורית שכזו, שגם התאימה לסופה שהשתוללה בחוץ. לא משנה, לעומת זאת, הוא אלבום שהוא גם מדכא, גם מקפיץ, גם משגע את השכל וגם מעלה את האנרגיות, והכל ביחד, וזה היה מה שהייתי צריך בסופו של יום עבודה מפרך ולפני הנסיעה בערפל בניסיון להגיע הביתה בלי להיעצר בעץ או במכונית אחרת.