פזמון חוזר - בלוג מוזיקה

מתוך ניסיון להוציא את הבלוג לדרך חדשה (מס' 6 או 7, אם אני לא טועה), ומתוך הרצון להוציא מהראש את מה שאני חושב על דברים שאני שומע, קורא ורואה, אני מייסד שלוש קטגוריות חדשות ומתחיל שוב לכתוב כאן, אחרי חודשים ארוכים של כלום וסטטיסטיקות של חיפושים מגוגל (ובזמן האחרון הרוב מחפשים את שיר חתונה או את עידן המתכת).

ייתכן שהייתי צריך להתחיל (מחדש, שוב) ביום מוצלח יותר (קרי: מגוון יותר, מפתיע יותר, משוויץ יותר, סנובי יותר(?)) מבחינה מוזיקלית. בסך הכל היום שמעתי שני אלבומים - דם על הפסים הדילני ולא משנה של נירוונה. יש סיבה וקשר לכך. שני אלה הם אלבומים מס' 16 ו- 17 ברשימת 500 האלבומים הגדולים של הרולינג סטון. קראתי לאחרונה את הרשימה, כולל הנימוקים, כולל דילוג מרחבי על כל מה שבא אחרי 250 (בערך), ומתוך שעמום התחלתי להקשיב לרשימה בסדר יורד, מהמקום הראשון והלאה. עד ל- 17 הגעתי, ומקומות 18-20 כבר מחכים (ארמ... יחד עם עוד 15 דברים אחרים שלא קשורים בכלל לרשימה ההיא).

שני האלבומים הם, כמובן, אלבומים גדולים, שלא שמעתי כבר די הרבה זמן. מדם על הפסים אני לא ממש נהנה. הוא יותר מטריד מאשר מהנה, אבל בדרך כיפית והרהורית שכזו, שגם התאימה לסופה שהשתוללה בחוץ. לא משנה, לעומת זאת, הוא אלבום שהוא גם מדכא, גם מקפיץ, גם משגע את השכל וגם מעלה את האנרגיות, והכל ביחד, וזה היה מה שהייתי צריך בסופו של יום עבודה מפרך ולפני הנסיעה בערפל בניסיון להגיע הביתה בלי להיעצר בעץ או במכונית אחרת.