יש לי את הקטע הזה של התעלמות והימנעות מכוונת מקלאסיקות. שלשום הזכרתי את זה שלא הקשבתי לאלבום של הבוס, וזו דוגמה לזה. יש אלבומים ושירים שאני יודע שכדאי לי לשמוע, אלא שאני לא עושה את זה, לפעמים לצערי (בדיעבד), כפי שהיה עם בליינד פיית', שהתעלמתי ממנו עד שפעם בטעות בנסיעה, בעודי יושב בספסל האחורי סולו הגיטרה של קלפטון ב- presence of the lord התקיף אותי מאחורה.
קלאסיקה שכזו, אבל מסוג אחר, הוא "האישה שאיתי" של ברוזה. שנים שמעתי עליו שהוא אלבום נמכר להפליא ושהשירים בו הם מצוינים ושכדאי. עד שלשום התעלמתי. בכוונה. אלא שהקשבתי וגיליתי שהם צודקים. למעשה, הגעתי עכשיו לשמוע את האלבום הזה בגלל ששמעתי את מדיטרנאו של חוזה מנואל סראט, שלא רק שיש בו את הגרסה הספרדית (או קטאלנית) של "האישה שאיתי", אלא גם של "טיו אלברטו". השאלה היחידה שנותרה לי, מכיוון שלא שמעתי את האלבום בזמן אמיתי, הוא אם אנשים שמו לב לגניבה הקטנה מאבבא בשיר האחרון, "הרומבה".
***
בדרך כלל, כשיש דיון בנוגע ללהקות ישראליות ששרות באנגלית, אני בעד. היצירה היא מה שחשוב, ולא השפה. זה נכון, כמובן, גם ללהקות מארצות אחרות. הקשבתי הבוקר ל"היפה והמזרח" של הלהקה הלבנונית הקורדז (kordz), ואפעס, לא התרשמתי. הבעיה היא - וזה נכון גם ללהקות ישראליות ששרות באנגלית - שהלהקה הזאת שרה את שיריה באנגלית ונשמעת כמו כל להקה אחרת ששרה באנגלית, ולא ממש מרשימה בזה. ברגע שמשולב בזה האלמנט של המוזיקה הערבית (ברצועה האינסטרומנטלית "היפה והמזרח" או בשיר "הסוף"), נמצא הייחוד של היצירה, וכשזה נעלם, השירים הופכים להיות סתמיים. אלא שהשימוש במוזיקה ערבית יכול להיות רק גימיק, וייתכן שהלהקה רוצה להמנע מזה.
***
ואם כבר גימיקים, אלבום שירי אתניקס של דוקטור קור מתקשה לעלות מעל לגימיק של הקונספט. יש שירים - ציפור מדבר, לא לבד או קטורנה מסאלה, שמבוצעים ... בצורה מלודית יחסית, בלי גימיק של קולות רוק כבד - שנשמעים היטב, ויש שירים שהם פשוט לא מבוצעים טוב מספיק. ייתכן שהבעיה היא בכך שאחרי ששידרתי במשך שנה וחצי ברדיו הר הצופים, ושהשירים עדיין עוברים דרך המסננת של "האם אני רוצה לשים את זה לשידור".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
