ובכן.
בעוד הייתי נער קטן - זה קרה לפני שמונו "כוחות־משימה מיוחדים לשיפור החינוך בעיירות הפיתוח", וכיוצא באלה ועדות - היתה נהוגה בבתי־הספר התיכוניים בחינת בגרות בחיבור. כדרכן של בחינות, היא נחשבה הן לפשוטה בכולן, הן לקשה בכולן: היא כללה שאלה אחת בלבד, שניסוחה - "כתוב חיבור" - לא ענה להגדרה המילונית של "מעורפל", אך ממוצע ציוני הנבחנים בה תאם, פחות או יותר, את אחוזי הקליעה מהעונשין של רותם ארליך.
היות שכך, והואיל וניסוח בהיר הנו מיומנות חיונית לכל אדם שאיננו חרוץ דיו כדי להחזיק בעבודה אמיתית, בחרו מוסדות חינוכיים רבים להעניק דגש מיוחד ללימודי ההבעה. בית הספר שלי, למשל, ואני בטוח שכולכם מצרים על כך, לא היה כזה, אולם מספר תלמידים הפיצו שמועות נרגשות אודות שיעורי חיבור כפולים בתיכונים הסמוכים. למרבה הצער, לא היתה לשאר שהות מספקת לבירור העניין, כיוון שהקדישו את מרב זמנם ללימודי טריגונומטריה מתישים, או, אם לקרוא לילד בשמו, פורנוגרפיה.
אבל אני סוטה מהנושא, והנושא, כפי שיש להניח שהבינותם בשבוע האחרון, הוא התחלות. כמה וכמה משיעורי החיבור שנזכרו לעיל עסקו בהן. לשורות הסיום, לשם השוואה, הוקדשו כעשרים דקות, ולמה שבאמצע לא יוחסה חשיבות כלשהי. השליטה בפתיחות, לעומת זאת, היתה גולת הכותרת של המקצוע כולו. כל סוג פתיחה - ומסתבר שיש סוגי פתיחות, ממש כמו בשחמט - זכה לתשומת־לב נרחבת. שעות רבות חלפו במאמץ להרביץ בנו את בינת הפתיחה-באמצעות-דוגמא, את חכמת הפתיחה-בהגדרה-מילונית, את אמנות בדיית המחקרים ואת מלאכת המצאת הציטוטים. אני עצמי פתחתי זן חדש לחלוטין של פתיחה, גיבוב שטויות במשך שלוש פסקאות עד ההגעה לנושא.
מדוע דווקא הפתיחות זכו לכבוד כזה? למה אנו עשויים להתרגש מצלילי הפתיחה של שיר, "במטוס סילון" הוא דוגמא טובה, הרבה יותר מכל קטע אינסטרומנטלי בתוכו? מדוע נהנית האוברטורה ממעמד כה מיוחד ביחס לקטעי היצירה האחרים?
אני נוטה להאמין - ויסלח לי ערן אם אני פוגע בכך בנושא שהתכוון לבחור עבור השבוע הבא, או עבור השבוע האחרון לפעילות הבלוג הזה - שהטעם לכך דומה לסיבת הרטט שחולף עם האקורדים האחרונים. ההתחלה והסיום של שיר אהוב הם השערים שדרכם אנו מתנתקים מהעולם וחוזרים אליו. אנו עוצמים עיניים בהשמע הצליל הראשון, ופוקחים אותן בשלבים המאוחרים של הפייד־אאוט. התווך הוא חווייה מוזיקלית טהורה, הפתיחה היא ההתרגשות, הסיום הוא הקתרזיס. לא חנם זה עובד רק עם יצירות מוכרות. אלה הרגעים שבהם כל אחד מאתנו
עוצם את העיניים
שוכח את כולם
חובק את השמיים
ולוקח פסק זמן מהעולם.
את המלים לעיל שר יזהר אשדות - אדם, במקור - ב"זריחה על המדבר". מלים אחרות מאותו השיר,
והלב קורא, והלב קורא
לפגישות חדשות וערים רחוקות
אהבות שאוהב וכאב שאכאב ממחר.
מאפשרות לי מעבר אל הנושא המקורי שעליו חשבתי תחת הכותרת "התחלות", בניית השרשרת. שכן, זאת עלינו לדעת, "התחלה", מעצם הגדרתה ככזו, מחייבת סיום של דבר־מה קודם. לרוב אנו "מתחילים" רק כאשר איננו מרוצים מהמצב הקיים. מאידך, אין חיה כזאת, טבולה ראזה, דף חלק, הגם שכולנו מעוניינים בפתיחת פרק חדש ונקי לחלוטין. זו מהותה של ההתחלה; היא אינה מבטלת את שהיה. לכל היותר, אנו יכולים להתחדש, ולהוסיף חוליה נוספת, שתשתלב בעברנו. כפי שהוסיף אשדות עצמו בשיר אחר מאותה התקופה, הנושא את הכותרת המתאימה־עד־מאד "התחלות":
חולף מול הבית שהשארתי בו
את ימי, לילותי, אותי,
ולאורך הדרך לבבות שבורים
ובדידות שתשאר אתי.
התחלות הן תמיד גם סוף
של תקופה עוברת, שאתך נשארת.
עוד שקיעה, עוד זריחה,
עוד כאב שיישאר אתך.
וכפי שנסח, בדיוק וביופי האופייניים לו, מאיר אריאל זצוק"ל, בסכמו ב"נשל הנחש" את כל שנכתב לעיל,
עני ורש ומרושרש
מביט בנשל הנחש
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח
בהשילי, בלי כל חשש,
תרבות של עור אשר יבש
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.
שנה טובה שתהיה לנו. יש לנו כמה וכמה נשלים להשיר בה. אם נצליח, זו כבר שאלה אחרת.
(לרכישות - כדאי לכם -
שלמה ארצי - "חצות"
ריכרד ואגנר - "ההולנדי המעופף"
יזהר אשדות - "הופעה חיה בהארד רוק קפה"
מאיר אריאל זצוק"ל - "ירוקות".)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
