קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 שירי טיול
"זה יקרה ביום שישי
הלילה יהיה ארוך
הגשם ירד וירד
הגשם המקולל הזה
הגשם הארור הזה
שירטיב לך את הבגדים היפים שלך
שלבשת לכבוד השבת
הגשם שיפתח לך את כל הפצעים
את כל הפצעים שהתייבשו
אתה תיקח את המזוודה שלך
ותחפש לך בית חדש
מקום שבו אפשר לנוח
להניח את הרגליים השבורות
ולעצום את העיניים..."
"בית חדש" הוא השיר שחותם את "רכבות", אלבום הסולו השני והכל-כך מדהים של גבריאל בלחסן. (לרכוש, לרכוש, לרכוש!!!) אם הנושא של השבוע הוא מעבר דירה ו/או נדודים, אז "בית חדש" הוא לבטח השיר הראשון שצריך להופיע כאן. בית חדש, מקום שבו אפשר לנוח, להניח את הרגליים השבורות ולעצום עיניים. להרגיש בבית, לדעת שאתה בטוח, מפני הגשם, מפני הפצעים, מפני העולם.
אני דווקא לא נקשר לבתים. Home is where your heart is אומרים, ואני דוגל בגישה הזו. לא התרגשתי כשעזבתי את הבית של ההורים אחרי 16 שנים שם. לא התרגשתי כשעזבנו את הדירה השכורה שם גרנו במשך 5 שנים (כולל בזמן החתונה). נחמד לי מאוד מאוד בדירה שלנו, שקנינו לפני שנתיים, אבל גם אליה אני לא ממש נקשר. זה לא שאני נע ונודד יותר מדי, פשוט לא נקשר לקירות.
"די, לא יכול יותר איתי, לוקח
את מקל הנדודים, שוכח
את כל מה שעבר. הולך לי באוויר, בדמיוני
רואה סולם, שומע קול פנימי:
תקן אותי, תקן עכשיו.
אני מפנה ראשי, אנ'לא בטוח שמדברים עלי
משהו בתוכי, הכל פתוח אני חי
לא זה לא חלום, ועוד מעט זה זמן עבר
שומע קול רחוק: חזור אליי, חזור עכשיו!
אל נעלמים, אל מקור חיים
מגלה כל יום, שאפשר לחשוב
בשברי מילים, בקולי קולות
אל נעלמים..."
היה לי רגע אחד בחיים שבו הרגשתי שאני חייב לברוח. שנה שנייה באוניברסיטה, בדיוק נפרדתי מהחברה שלי (היום, אגב, היא אשתי), נמאס לי מהעבודה, נמאס לי מתל-אביב, נמאס מהמשפחה. הרגשתי אני צריך לקחת את מקל הנדודים, ללכת אחרי הקול הפנימי שלי, אל נעלמים.
כמו בקלישאה שחוקה (או סרט הוליוודי), שלושה וחצי חודשים בדרום אמריקה סידרו לי את הלב והנפש והראש. חזרתי אחריהם אדם אחר, ומאותו רגע הכל הסתדר, כמו חידת הגיון שבדיוק קלטת את הקטע שלה.
אל נעלמים של רע מוכיח וברי סחרוף, מתוך "11א'" הנהדר שלהם (לרכישה), מחזיר אותי לקיץ ההוא. אל מקור החיים ההוא, אל התגליות, אל הנעלמים הגדולים של החיים.
"זבוב עף קדימה, מסתכל אחורה
יש הרבה כאלה בעיר
שלא מצליחים לצאת למרות שהחלון פתוח
שערים נפתחים יותר ויותר
יום אחד אשאר בחוץ
ואת ביתי ואהובתי אמצא
בשמיים שלי...
חבל שלשקט אין קהל
לרקוד חזק, רחוק גבוה.
רציתי לכתוב שהייתי במפל
אבל אסור לעצור להסתובב ולהיזכר.
בין הנהר לפנסים
יש ערפל רטוב ואפור
כל הצבעים שחורים עדיין
יש אפשרות להתרכז בעצמם
אם אני אפול ואמות
המים לא ישימו לב
ימשיכו עד לא יודע לאן..."
גם אביתר בנאי היה צריך לשבור את השגרה התל-אביבית וללכת לאיבוד במדינת עולם שלישי (במקרה שלו – הודו), כדי לעבור מ"אביתר בנאי" הראשון והמופנם ל"שיר טיול" המהורהר והאלקטרוני (לרכישה). "שיר טיול", שיר הנושא, הוא בעיניי תמונה נפלאה שכל תרמילאי נודד שטייל בעולם השלישי מכיר, מזהה ומזדהה איתה.
אבל אסור כל הזמן להסתובב ולהיזכר. החיים הרי ממשיכים, עד לא יודע לאן. ובכלל, לפעמים נדודים הם בעצם חיפוש אחרי בית חדש. גם אם לפעמים הוא לא מה שחיפשת.
"בחליפה שחורה אתה יושב
מקשיב למנדלסון וחושב
זה לא מתאים לחום, אתה אומר
זה מתאים לשלג, למקום אחר
חלומות ושקרים
מהבית בנצרת לא רואים את הים
פועל מנקה או שומר
אפילו את המתים קוברים בצד
מטוס ישן יורד מהשמיים
כתפיים, אודם ושיער
עגלות מכסף, תה מתוק
וסבתא אחת יפה ותינוק
בחליפה שחורה פיתו אותך
תבוא עם מזוודה, חכה על הרציף
הבטיחו חול צהוב וגלים
וארץ חמה וכולם אחים..."
"לפעמים אני מאושר" של עמיר לב (לרכישה) עוסק ברובו בבית, במשפחה ובחיפושים. "ותינוק"', מתוך אותו אלבום, הוא בעיניי סיפור מרגש, שמסופר במלים בודדות, כמנהגו של עמיר (אני, אגב, כתבתי וורסיה ארוכה קצת יותר לאותו הסיפור).
כי לפעמים הנדודים לוקחים אותך למקום שלא רצית להיות בו. לפעמים המטוס ישן, וההבטחות כולן לשווא, והחליפה שאתה לובש לא מתאימה לחום של המקום החדש, ואתה מחכה על הרציף וחושב מה לעזאזל אני עושה כאן.
"יש לך מקום - אין לך אהבה
יש לך טיסה משולמת מראש
יש לך מקום - אין לך אהבה
יש לך ערימה של קסטות וספר תפילות.
יש לך מקום - אין לך אהבה
יש לך טיסה - חמישי בשלוש
יש לך מקום - אין לך אהבה
יש לך עבר להרגיע וקסם לדרוש.
בבוקר את סימנת עם טוש צהוב את הלכלוך
את יודעת - את סימנת אותו
השינויים לא היו כחולים כשהעולם הפוך
את יודעת - את המצאת אותו
אחר כך זמן להיזכר לאיפה התכוונת להחליט
להוציא את היד מהחלון ולעשות חור בשמיים כחולים
ולגעת, לצחוק על עצמך.
אני ידעתי ואת ידעת
פשוט לא ידענו איך..."
"יש לך מקום" של יוסי בבליקי (במקור מתוך "אלבום המצעדים" (כרגיל, אי אפשר להשיג, גאד דאמיט!). כאן מתוך הופעה חיה במרכז ענב) עוסק גם הוא בנדודים, אלא שהפעם מדובר בנדודים של מישהו אחר, מישהי אחרת. התחושה המעיקה הזו של שדה תעופה, כשאתה לא טס. של לחכות על הקרקע ולהביט במדרגות הנעות נעות הרחק ממך, ואז לנסות להיזכר לאיפה התכוונת להחליט, כי קודם פשוט לא ידעת איך.
אבל אני מה'כפת לי אני. אני יש לי מקום, יש לי טיסה, אני בדרך לאילת, עם האשה והילד. מחכה כבר להוציא את היד מהחלון ולעשות חור בשמיים הכחולים. לא מחפש בית חדש, רק חדר נחמד במלון טוב. אני משאיר את השירים כאן לערן. נראה לי שהוא צריך את זה להתעודד קצת. בהצלחה!
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
