פזמון חוזר - בלוג מוזיקה

הסכיתו, ילדים, ושמעו סיפור על ימים רחוקים בעבר הלא-כל-כך-רחוק, שבו לא היה אינטרנט בפס רחב בכל בית ותוכניות שיתוף הקבצים היו רק חלום בדיוני רטוב של גיקים חובבי מוסיקה. אז, אם היית שומע שיר שמצא חן בעיניך, ולא היית מעוניין באלבום כולו (מצב שכיח כשמדובר באלבום של שיר אחד, המקובל מאוד בתעשייה), עמדו בפניך שתי אופציות: העתקת האלבום (היו ימים ששוק המוסיקה בישראל כונה "שוק של קסטה מקורית אחת"... היום אפילו את המקור לא קונה אף אחד) או קניית סינגל.

הסינגל, המצאה מהפכנית, נועד במקור לאפשר לשדרי רדיו להשמיע את השירים עוד לפני יציאת האלבום. שוק הסינגלים הפך להיות שוק מדהים בכל העולם, כי הוא איפשר לחובבי המוסיקה לרכוש שיר בודד במחיר השווה לכל נפש, ולא להתחייב לאלבום שלם (ויקר). כל זה נשמע מוזר במציאות של ימינו, בה הגונב מאמן פטור, ובמילא בישראל הסינגל לא תפס מעולם, שכן הרבה יותר זול להעתיק מאשר לרכוש (אפילו סינגל).

עם זאת, עבדכם הנאמן, שכותב המון זמן כבר ביקורות על מוסיקה בכל מיני מסגרות מחד, ומטייל בעולם בכלל ובחנויות תקליטים בעולם בפרט די הרבה זמן מאידך, אסף במשך שנים רבות סינגלים של שירים שאהב – מספיק כדי לרכוש/לשמור את הסינגל, אבל לא מספיק כדי לרכוש את האלבום. בקיצור, אסופת הסינגלים שלי מספקת לא מעט רגעים מוזרים, מביכים ומצחיקים של שירים שאהבתי ברגע מסוים. להנאתכם, אביא כאן כמה מהם - - -

"היווניה" הפציעה ב-96' בשמי המוסיקה הישראלית עם רוק חי ומשעשע ובעיקר כזה שעושה ש-מ-ח. יוסי פיין הפיק מוסיקלית, יוסי עזר (מ"פורטרט") ייצג, ו"היווניה הגדולה שמחה", הסינגל מתוך האלבום "היווניה", קרע את הרדיו באותה שנה וכבש את לבי. מיותר לציין שהיווניה הגדולה היתה די עצובה כשהאלבום כשל והיוונים נעלמו כלא היו.

"Fragments of Life" של Roy Vedas ריסק את הפלייליסט של גל"צ ב-98'. כמה חודשים לפני זה שמעתי את הסינגל באיזו חנות תקליטים בלונדון ורכשתי אותו. השיר היה מהראשונים שהציגו את אפקט ה"ווקודר" (זוכרים?  זה ששר וארקדי דוכין המטירו עלינו עד חורמה???)  ונעלם באותה מהירות שבה פרץ.

"קבוצה ריקה" היתה להקה חביבה מירושלים שהקליטה ב-95' אלבום בכורה בהפקה עצמית. "קבוצה ריקה", הסינגל מתוך אותו אלבום, הקולט במקור ב-87' (!!!), כשקורין אלאל שרה ומנגנת במסגרת פרויקט סיום של בית הספר "סאונד" לטכנאי קול. כך או כך, השיר מצא חן בעיניי מאוד ו"פילחתי" אותו מתחנת רדיו מסוימת בה חילטרתי והוא נשאר אצלי עד היום. קבוצה ריקה, אגב, התפרקה מיד אחרי הוצאת האלבום.

"Spaceman" של Babylon Zoo הטריף את כולם ב96' עם מיקס מצויין בין אלקטרוניקה לרוק, והפך לסינגל הנמכר במהירות הרבה ביותר בבריטניה, עם רבע מליון עותקים בשבוע (!!!), אחרי שלווי'ס בחרה בו כפסקול לאחת הפרסומות שלה. אבל גן-החיות הבבלי של של ג'אס מאן לא צלח יותר לג'ינס, ו"Spaceman" נשאר אחד מאותם "שירים חד-פעמיים".

"Silence" של Delerium ושרה מקלכלן היה בתחילת שנות האלפיים ההמנון הגדול ביותר של ההאוס, ולא היה דיסקוטק, חתונה או אוסף האוס שלא כלל את השיר ברמיקס זה או אחר בפלייליסט שלו (כולל עבדכם הנאמן, שהשיר מככב בסרט החתונה שלו, תוך שהוא מרים איזה חמישים אנשים מיוזעים לאוויר בטירוף...). "Silence", עם השירה המלאכית של שרה מקלכלן, הופיע ב"Karma", שיצא כבר ב-1995 (!!!) בקנדה (וב-1997 בכל העולם). אבל רק רמיקס של די.ג'יי העל טייסטו עורר באמת את העולם וזרק לו את השתיקה בפנים. אחר-כך כבר אי אפשר היה לעצור את Delerium שהפכו לסחורה החמה ביותר בשוק, וכרגיל נעלמו מעל פני האדמה בדיוק כמו שהופיעו.  [אגב, אני מאוד ממליץ בהקשר זה על "Remixed" של שרה מקלכלן, שמאגד רמיקסים נפלאים שמפיקים שונים, כולל טייסטו לעיל, עשו לשירים של מקלכלן. וגם על האלבום הנפלא של טייסטו, "In Search of Sunrise"]

"Rapture" של Iio הוא סיפור טרי יחסית. בשלהי 2002 הסתובבתי קצת בעולם, ובמיוחד בבוסטון, לצרכי (נסיון) הקמת מיזם טכנולוגי (המכונה בעברית "סטארט-אפ"). ביותר מדיסקוטק אחד צד את אוזניי השיר הכל-כך קטצ'י הזה, שפשוט פוצץ את תחנות הרדיו והמצעדים ב-2002. בבוסטון הסתובבתי עם בחור משעשע ומפוצץ בכסף שרכש את הסינגל הזה (ב"טאוור", יחד איתי) והתחרט בבוקר שאחרי, וכך הרווחתי  בבוסטון החלטתי לממש את זממי ולרכוש את הסינגל. Iio, שהם המפיק הניו-יורקי מרקוס מוזר וזמרת בת 21 בשם נדיה היו, כצפוי, גם הם "פלא של שיר אחד", ובכל-זאת מהרגע שהם כבשו את הטווילו בניו-יורק ואת החופים של איביזה, לא היה טוסיק אחד ברחבי הפלנטה שלא התנדנד לצלילי השיר (שהפזמון שלו, אגב, הולך בערך ככה: "מותק, את עושה אותי שלם. ההתפרצות שלך כל-כך טעימה..."!!!)

הבושה המתגלמת בהצהרת חיבה לשירי אירוויזיון יכולה מדי פעם להעלם כשמסייגים את הנושא. אני לא מהפריקים של התחרות שאני מצליח לפגוש מדי פעם בציפור הכחולה שמחזיקים כל שיר מכל תחרות מאז 1955, ועל זה הוסיפו את שירי הקדם מכל ארץ וארץ. זאת כבר סטייה קשה.

אצלי, אם כך, הסטייה היא חיננית. בעיקר שירי שנות ה- 70', השירים הישראליים לדורותיהם (במיוחד בגרסאות זרות - "את ואני" של שלוימל'ה בעברית, אנגלית וגרמנית, למשל - אבל זה שייך לסטייה אחרת לגמרי ולאו דווקא בגלל האירוויזיון), ועוד אי אילו שירים שנשמעים לי לא רע.

אלא מה? אני לא מצאתי קטגוריה שבה ניתן לסנן את השירים לכדי חינניות ושהשיר שייצג אותנו באירוויזיון האחרון יוכל להכנס אליה. "השקט שנשאר" של הגב' מימון (מתוך "שירי מימון") סובל מכל כך הרבה פגמים: המילים שלו קלישאתיות, הביצוע שלו היסטרי, העיבוד מיינסטרימי וחסר דמיון. למעשה, מה שמציל אותו הוא הלחן, שלמרות שגם הוא סובל משחיקת יתר ומניירות כוכב-נולדיות (מעניין אם בעונה הבאה של כוכב נולד מישהו יבצע את השיר הזה) הוא מצליח לסחוף את המאזין (קרי: אותי) לשמוע אותו שוב ושוב. בשקט, אבל עם תנועות ידיים מתאימות (גם אם מוסוות) במקומות הנכונים גם באמצע אוטובוסים הומי אדם שעומדים בפקקים שבין תל אביב ליציאה ממנה.

כמו הבחור היווני מהפוסט הקודם, גם הבחורה הצרפתייה שאני הולך לדבר עליה התחילה את דרכה בשנות ה-80 המופלאות. בשלהי שנות ה-80 היא כבשה את כל העולם עם "Joe Le Taxi", והפכה לכוכבת בין לילה (ובגיל צעיר מאוד – 15). ונסה פרדי היא היא הסטייה עליה אני הולך לדבר בפוסט הזה, ובינינו – זו יופי של סטייה, לא?  (הערה לערן: אל תיבהל מהתמונות של הכוסיות שאני משרבב בבלוג הזה. הגיע הזמן לקצת רייטינג, לא?  J)

ונסה החלה את דרכה בתכנית טלוויזיה צרפתית בשם "L'Ecole Des Fans", שהיתה מעין "כוכב נולד" לילדים. בגיל 7 ונסה הופיעה בתוכנית וזכתה להצלחה רבה, אבל הוריה התנגדו להפוך את ילדתם לילדה-כוכבת. עם זאת, שנה אחרי הם הרשו לה להשתתף באירווזיון לילדים שנערך באיטליה. חמש שנים מאוחר יותר, דודה של ונסה שיכנע את הוריה לתת לה להקליט שיר (שלא שוחרר, אגב, מעולם באופן מסחרי). עם זאת, צמד כותבי שירים מפורסמים ששהו באולפן באותה עת התלהבו מאוד מקולה של ונסה, והציעו לכתוב לה שיר. התוצאה היתה "Joe Le Taxi".

הסינגל שוחרר באמצע 1987, כבש את האומה הצרפתית בסערה והפך את ונסה לכוכבת מספר אחד של הפופ הצרפתי. דודה של ונסה הפך למנהל שלה, כך שהוריה יוכלו לפקח על הקריירה שלה בתשומת-לב (הם אפילו הקפיאו את כל הכספים שהרוויחה עד שתהיה בת 18). עם זאת, היו בצרפת קולות רבים שהתנגדו לתדמית שפרדי שידרה/מכרה, של לוליטה חושנית. ונסה לקחה ללב את הביקורת, ואפילו שקלה לפרוש, אבל אז "Joe Le Taxi" כבש את המצעד הבריטי וונסה יצאה לכבוש את אירופה.

אלבום הבכורה של ונסה, "M&J", יצא ב-1988. האלבום היה להיט גדול בצרפת, אבל הצליח הרבה פחות באירופה. בעקבות הכשלון היחסי של האלבום החליטה ונסה לנטוש את קריירת השירה, ולחזור לבית-הספר לסיים את הבגרויות.

שנה מאוחר יותר פרדי  פצחה בקריירת משחק, כשכיכבה ב"חתונה לבנה" של ז'אן-קלוד בריסו תלמידה צעירה שהמורה המבוגר שלה מתאהב בה. המבקרים היללו את המשחק שלה פרדי, היא זכתה לפרסים רבים והפכה לכוכבת גדולה בקולנוע הצרפתי. בזכות הפרסום הגדול שלו זכתה, פרדי קיבלה הצעה שאי אפשר לסרב לה מסרג' גינזבורג, האחד והיחיד, שהציע לכתוב ל"לוליטה הצעירה" (כינוי שהוא הדביק לה) אלבום שלם. האלבום, "Variations sur le meme T'aime", שוחרר באמצע 1990. הוא היה בוגר יותר ומורכב יותר מהאלבום הראשון ופרדי נטשה בו קצת את התדמית הלוליטית שלה.

 הפריצה הגדולה של פרדי, ובטח ההבלחה הגדולה שלה לתוך חיי, היתה ב-1991. פרדי עזבה את צפרת, עברה לניו-יורק והכירה שם בחור חביב בשם לני קרביץ. השניים הפכו, הפלא ופלא, לזוג – בחיים ובאמנות (וכונו "היפה והחיה") – וקרביץ כתב והפיק לפרדי אלבום שלם בשפה האנגלית. האלבום, שנקרא "ונסה פרדי" (לרכישה), היה ברוחו של קרביץ – רוק פשוט, מושפע מאוד מהמוזיקה של שנות ה-60 וה-70, מלודי מאוד ויפה מאוד.

בצרפת לא התלהבו יתר על המידה מהשינוי שעבר על הלוליטה שלהם. בעולם, לעומת זאת, חיבקו בחום את האלבום. אני, שהמוזיקה של לני קרביץ (המוקדמת, לפחות) היתה ועודנה חביבה עליי ביותר, אהבתי מאוד את האלבום הזה, עם ובלי קשר לסקסיות הבלתי מוסברת ובלתי מוגבלת של פרדי. שירים כמו "Natural High" ו-"Just as Long as You Are There" הם פשוט שירי פופ מושלמים, אבל אני אוהב במיוחד את השירים שנותרו לא מוכרים מתוך אותו אלבום, כמו למשל "Silver and Gold".

מאז ועד היום, ונסה פרדי התבגרה באופן נפלא, ממשיכה לככב בסרטים ואף בחרה לה בן-זוג הולם, ג'וני דפ, לו היא הספיקה להביא כבר שני ילדים. מבחינה מוסיקלית, קשה לדבר על הקריירה שלה במונחים מוצלחים למדי, אבל מצד שני כשנראים כמו שהיא נראית, למי לעזאזל זה חשוב?

אני מודה – זה יכול היה להיות יותר גרוע. אבל מהילדות שלי בשנות ה-80 אני סוחב איתי בחור יווני מצפון לונדון בשם ג'ורג'יוס קירסוס, ג'ורג' מייקל בשבילכם. בשנות ה-80, ג'ורג' וחברו הטוב (בכל המובנים שאתם יכולים לדמיין...) אנדרו ריג'לי הקימו את וואהם! וכבשו את העולם. אבל לא על וואהם! רציתי לדבר כאן.

בקיץ 1984 אני, ביחד עם כל העולם, ביליתי את ריקודי הסלאוו שלי לצלילי "לחישה פזיזה", הסינגל הראשון וההו-כל-כך-מצליח של ג'ורג' מייקל. קשה לחשוב על עוד שיר שמסמל את כל מה שהיה יפה, קיטשי ומאוס באייטיז (אגב, ג'ורג' כתב את השיר הזה בגיל 17). "פינה אחרת", הסינגל השני, כבר גילה לעולם ג'ורג' מייקל אחר, רציני יותר ומהורהר. ג'ורג' פירק את וואם! ויצא לדרך חדשה.

ההתלבטות קשה. האם לתת לשגיא להכתיב שוב בבקשותיו את הנושא השבועי, או שמא אתן לדמיוני החופשי להתפרע בצורה אופיינית? האם אני ג-ב-ר, או סתם יצור רכרוכי שישב במשך שעות אתמול על מאמר על עיר מרכז אירופאית ושבר את השיניים עם כל המקומות בעלי השמות הגרמניים שיש בה, למרות שהיא לא בגרמניה, ועכשיו הוא פשוט עייף מלחשוב לבד כי הוא יודע שמחר הוא צריך להסתכל על סלעים שונים ומשונים?

נו.

לפי בקשתו של שגיא, הרי לכם:

שירים שאתם מחביאים

ההסבר מחוייב המציאות: לכל אחד יש לפחות שיר אחד שהוא אוהב, אבל מה-זה מתבייש בזה. זה אמנם בסדר לאהוב שירים של מייקל ג'קסון/רוני סופרסטאר/ישי לוי, אבל לא נעים לספר לחבר'ה על זה. זה אח שלי שצרב את הדיסק הזה; סתם נתקעתי על התחנה והיו דווקא שירים יפים; מישהו נתן לי את הדיסק הזה במתנה בלי פתק החלפה (המניאק!). כן, בטח. חובבי פופ קיטשי שכמותכם.

אני ממליץ לכתוב את הפוסטים בעילום שם ולהכנס לבונקר עד יעבור זעם.

עניינים טכניים:

כן, אפשר להציע הצעות לנושאים (למייל הזה, או הזה).

כן, אפשר להצטרף ככותבים (שוב, בקשות - אנחנו לא אומרים לא, דרך אגב - למייל הזה, או הזה).

כן, אפשר לעיין (לפני/בזמן/אחרי) שמצטרפים ככותבים בהוראות הכלליות.

כן, אין לנו בננות.