מצד אחד יש לי חברה שדורשת ולוחצת עלי ואז מאשימה אותי; מצד אחר יש לי חברה שעושה איתי פרויקט ולא מקבלת את הדעה שלי; עוד חברה לא מוכנה לבוא לעזרתי כשזה מגיע לרגע האמת; ועוד חברה מדברת אלי אבל לא איתי.
המסקנה היא שכל המתבגרים (גם אני - עובדה שאני כותבת בלוג) מרוכזים בראש ובראשונה בעצמם.
זה בלתי נסבל!
כמובן, אני כותבת עכשיו ברגעים שאחרי ריב (עם החברה הראשונה שהזכרתי) אז אני רואה את זה בפחות אובייקטיביות מבד"כ. אבל בסופו של דבר, כל הדברים האלה נכונים. חברי אמת מוצאים אולי חמש פעמים בכל החיים ולא מצאתי את שלי.
אבל מה זה חבר אמת בעצם?
עם כל חבר שלא יהיה, תמיד יהיו ריבים. אבל הפואנטה היא למצוא מישהו שיכיר אותך מספיק בשביל לדעת לתת את העצה הנכונה או לפחות מה שאתה צריך לשמוע. החבר הזה יחזיק סודות שלך ולא יהיה ספק בך שהוא לא יספר לאיש. תוכל להיות מול חבר כזה לגמרי unguarded. הוא יזהה כשאתה במצוקה ויעמוד לצדך בלי לחשוב פעמיים.
זו כנראה פאנטזיה - במיוחד בגיל הזה כי, כמו שהוכח, כל המתבגרים מרוכזים קודם כל בעצמם.
1 זה אומר ההתקפה המצטדקת שלי נגד החברה.
2 זה אומר ההגנה והניסיון להבין מאיפה החברה באה.
אחת
1. חברה אחת לוחצת עלי לעשות משהו וגם כשאני מסבירה לה למה אני מתנגדת, היא לא מוכנה לקבל את זה. אפילו אין בה הבנה.
2. אני הגבתי ללחץ ממנה כמו שאני מגיבה תמיד ללחץ - בהתנגדות ועקשנות.
שתיים
1. חברה שנייה רוצה לעשות איתי פרוייקט וכמעט כל הצעה שלי נדחית כי זה לא מה שהיא רוצה.
2. לא קמתי ואמרתי לה שהיא לא עושה את הפרויקט לבד ושהיא צריכה לצרף את מה שאני חושבת.
שלוש
1. אוקי, בגרות עוד עשרים דקות. אני לחוצה מוות. השם שלי לא על הרשימה ואני רוצה ללכת לברר את זה. אני מבקשת מהחברה השלישית (ובמקרה, גם מהראשונה) לבוא איתי. והן מתחמקות. לא ייאמן.
2. אוקי, אני מבינה שגם לה יש את אותה בגרות, אבל היא רואה שאני בכזה מצב והיא לא מלווה אותי? התחלתי לבכות בסוף באמצע חדר מלא אנשים והבכתי את עצמי לגמרי ואת כל זה עשיתי לבד כי חברות שלי לא מוכנות לבוא.
ארבע
1. אני מקשיבה לה כשהיא צריכה. מנסה לתת את העצה הטובה ביותר. עומדת לצדה ומלווה אותה לאורך כל הדרך. אבל כשאני מנסה להשיג עצה בחזרה, מדברים דקה על העניין ועוברים נושא (כמובן, אל משהו שקשור אליה).
2. בסופו של דבר, חברות זה selfless. וזה שאני עושה משהו בשבילה לא אומר שאני דורשת תשלום. אבל יש גבול לכמה פרייר בנאדם יכול להיות*.
*דוגמאות נוספות לפריירות כמובן יש, אבל אני אפסיק להוציא רחמים עכשיו.
True Friendship - תנו לי דוגמא לחברות אמת שאת מכירים. באמת.
אני אשמח על כל קמצוץ של תקווה כזאת, כי הדוגמא היחידה שיש לי זה סיריוס בלאק וג'יימס פוטר. וכדאי שאני אמצא צמד יותר רלוונטי.
זה אומר, אנשים אמיתיים.
במידה מסוימת, האשמה היא גם בי.
לא משנה כמה אני אומרת שאני לא מצפה ל-"תגמול", אני כן.
אני עושה, איך שאני רואה את זה, המון בשביל לעזור לחברות שלי ומנסה לגרום להן להרגיש שהן יכולות לסמוך עלי גם במצבי בגרות-עוד-עשרים-דקות. אני, בעצם, מצפה לאותו הדבר בחזרה.
כשאני לא מקבלת את מה שאני צריכה מהן ברגע האמת, אני נהיית סערה מתבשלת במשך כמה ימים. בסוף, אני לא אומרת להן כלום והכל ימשיך כרגיל. בראש שלי יהיה מצב של 'היא-כבר-לא-חברה-שלי-אבל-היא-לא-יודעת-את-זה-ולא-אכפת-לי'. אני בעצם עושה את עצמי יותר פריירית כי זה נהיה משהו כמו, 'אני לא סומכת עליה אבל היא יכולה לסמוך עלי'.
מצד אחד אני מרגישה טוב עם עצמי כי החברה, מבחינתי, בנאדם אנוכי שמרוכז בעצמו והיא תבלה את חייה ככה ומגיע לה (עד שכל המקרה נשכח לפחות). מצד שני, אני ממש ממש ממש נהיית פריירית.
אלוהים, למה אני מרגישה מוצדקת כפריירית?
נ.ב.
בועז ניצח!!! Go תימנים!!! "... [הוא] מנגן ושר..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: