שן של כריש.

אני לא מתחמקת, אני פשוט שבורה.. המצב הנפשי שלי רע, רע מאוד.. אני לא אחזיק מעמד אם עוד פעם אתרגש ואתאהב ושוב הוא יגיד לי שהוא לא רוצה קשר כרגע..

אני גם מבינה אותו כי מבחינתו אני לא בדיוק יציבה.. מה שנכון, אבל רק כי הוא לא נותן לי את היציבות הזו.. איך אני מסבירה לו שיציבות זה עניין דו צדדי? שכשהיציבות היא חד צדדית אז הצד השני תלוי לחלוטין בראשון? אני לא יכולה להיות יציבה בתוך קשר לא יציב, אני לא הזונה שלך ולבוא אליך כל פעם למיטה לכמה שעות וללכת כי אני לא מרגישה בנוח זה פאקינג לא כיף לי, לא כיף! אני גם ככה לא מרגישה בנוח בתוך הגוף שלי או למעשה כל מקום אחר חוץ מהחלומות והסטלות שלי.. אז להיות עירומה במיטה שלך זה מצב מאוד מאוד פגיע מבחינתי ולספוג את האנדורפינים החרמניים שלך נותן גוד וייב לכמה רגעים וזהו זה עובר..

אני מרגישה שאני לא יכולה לרצות אותך בגלל מגבלות נפשיות פנימיות שלי ונכנסת לקונפליקט עם עצמי כי אני לא מרצה בנאדם שאני כן רוצה לרצות וכן רוצה שיהיה לו טוב בחיים.. לפעמים הייתי מעדיפה שהטוב הזה יהיה ביחד איתי אבל בימים האלה שאני ישנה שעות על שעות ולא מצליחה להתעורר כי יש לי אפס כוח רצון להתעורר.. מסתובבת לצד השני וממשיכה לישון כי תכלס למה אני מתעוררת, לעוד יום של סבל?

ואז אני מבינה כמה אני סובלת וכואב לי על עצמי, אני מרחמת על עצמי. ואז אני בוכה. גם עכשיו אני בוכה. אני כל הזמן בוכה וזה כואב לי בנשמה, זה כואב לי.

אני צריכה מישהו שיגיד לי שהכל בסדר.. אבל בלי שאצטרך להגיד שמשהו לא בסדר, הרי זו הסיבה שאף אחד לא יודע מה באמת קורה איתי.. כולם בשלהם כי אני לא משתפת את שלי.. אני פשוט לא מסוגלת.

אז להעביר את עצמי את הגיהנום הזה של לפני שנה כשהוא אמר שהוא לא רוצה ואמרתי לו שגם אני.. ושיקרתי כמובן כי לא רציתי שיצא מצב לא נעים.. ולא רציתי לאבד אותו.. ואז הסתובבתי עם פרצוף מדוכא ברמה שאנשים ברחוב אמרו לי ״תחייכי מה יש לך!״..

כן, אפילו אני, האלופה האדירה בהסתרה ובפוקר-פייס לא הצלחתי. 

גם בכוח לא הצלחתי לחייך, אני נשבעת. 

אני לא לבד, אני כמעט אף פעם לא לבד.. אני פשוט בודדה.. פיזית תמיד יהיו סביבי אנשים אבל הלבד הזה מורגש בפנים, בתוך הנפש. 

הייתי רוצה רק לבוא לחבק אותך וללכת 

אני זקוקה לחיבוק טוב

אבל אמיתי כזה של כמה דקות שיעטוף אותי בחום. 

אולי גם באהבה.