שן של כריש.

מוזר איך זה קורה,

שפעם בשנה אני מגיעה למקום הזה בחזרה..

אין לי מושג אפילו איך ולמה חזרתי לפה

אבל הנה.

אין לי מאיפה להתחיל, איפה לסיים, מה להגיד? יש כל כך הרבה........

אההההה שיט פאק כוס אמק.

זה יקח לי קצת זמן.

טוב, נפרדנו.. ניק ואני..

כבר לפני כמעט שנה..

יומיים לפני יום ההולדת שלי, למען האמת..

מאז אני קצת מסתובבת ומגששת ורוצה לראות מה עוד יש שם, מי יתאים לי.

אז נפלתי בבחירות שלי בהתחלה אבל אז הייתי קצת לבד וראיתי את האור!

ולפני כמה חודשים חזר לחיי מישהו שאני מכירה כבר עשור,

נשבעת שבחיים לא הבנתי למה זה לא עבד.

ושוב, בהתחלה זה הלך בסדר ואז כנראה מהגעגוע חשבתי שאני מאוהבת (לא)
ואז הוא אמר שהוא בכלל לא במצב לקשר כרגע או משהו, כנראה הגן על עצמו מפגיעה חוזרת,
שהרי זו המומחיות שלי! לפגוע בכלללללללל מי שאני אוהבת.

ואז התחילו לקרות דברים ולא הייתי בארץ ומחוייבויות ועניינים עם המשפחה
ועבודה וחיים וחברים והייתי חולה ואבא שלי היה שבוע בבית חולים והייתי בלחץ
ופשוט הכל נפל עליי ביחד בתוך חודשיים והיה לי קשה מדי לשרוד את זה.

ולפני כמה ימים הייתה לי התפרקות רצינית, פשוט רציתי לשקוע במיטה ולא לקום לעולם.

ואז בכמה הודעות הוא הפך לי את הלילה והציל אותי

ויום אחרי זה אמר שנמאס לו.

אז כן, אני מבינה אותו, אבל אני מבינה גם אותי.

ואני רוצה אותו והוא כנראה לא למרות שאין לי מושג כי כמעט כל ערב הוא שאל אם אני באה. 

אין לי את כל הזמן שבעולם, אני עובדת משבע בבוקר עד תשע בלילה, בקושי מספיקה להתקלח
וצריכה כבר לקום למחרת שוב לעבודה.. 

הוא יציב, אני משוגעת.

בעצם לא יודעת כמה הוא יציב כי תכלס לא באמת דיברנו יותר מדי..

הוא פשוט רגוע ואני ממש לא. אני אף פעם לא רגועה.

לא יודעת כל הכתיבה עליו גרמה לי ממש להתגעגע וזה מבאס.

כששאלו אותי פעם אם היו לי פספוסים בחיים, הוא היה אחד מהם. והוא עדיין.

אבל אחרי כל כך הרבה שנים.. כבר אין לי אנרגיות לזה, לא בא לי לעשות כלום,

אני בדיכאון כבר יותר מדי זמן.

בעבודה הכל בסדר,

העסקים משגשגים.

אבל כבר קשה לי, ממש קשה לי.

מוזר להיות בת 23 עם שחיקה מהעבודה.

אני מרוויחה משכורת שאני מתביישת בה מרוב שהיא גבוהה

ועדיין קשה לי לקום בבוקר

אבל אולי זה הדיכאון, אולי זה בכלל לא קשור לעבודה.

אמא שואלת מתי נכדים (אני בת 23!!!!!!!!!!!!! תתעוררי על עצמך, וומן!!!!!!!!!)

וסבא "נו אני רוצה לשמור על הנינים שלי!"

ומלא חברים שלי מתחתנים ומביאים ילדים ומוציאים תארים ויוצאים עם מישהו כבר חמש שנים

ואני עוד ילדה קטנה....

בעבודה אני עושה החלטות גדולות בלי להניד עפעף

אבל כשזה קשור לחיים שלי אני פשוט אובדת עצות.

כשאני נכנסת לאוטו בבוקר אני נכנסת למוד "עבודה" וזהו, אין לי זמן לחשוב על החיים.

אולי זה טוב.

לפני חודש הייתי בבית חולים..

"תשישות כללית", זו הייתה ההגדרה של הרופאים.

ההגדרה שלי היא שרגע אחד הייתי במשרד ואז עברו יומיים והתעוררתי בבית חולים.

כשהחברים שאלו אמרתי שהאייפון מת או משהו.

אני לא מסוגלת לספר לחברים כשקורה משהו רע.

גם כשאבא היה בבית חולים לא אמרתי להם.

קיבלתי שבועיים חופש בבית

נתנו לי כדורים (רק רגע, ממש)

וכמובן שלא הקשבתי ואחרי ארבעה ימים בבית טיפסתי על הקירות וחזרתי לעבודה.

תקראו לי מטומטמת

אבל בואו נראה אתכם יושבים פה שבועיים.

אז לקחתי הכל באיזי ובין לבין לקחתי יום חופש וזהו, עבר.

קראתי עכשיו כמה פוסטים אחורה, די גרמו לי לבכות, אני חייבת להגיד.

צריכה לקחת נשימה עמוקה.

בר.. איך שאני לא אנסה להתחמק ממנו הוא חוזר.

הוא כבר מת והוא עדיין פה.

אבא שלו הקים עמותה על שמו לעזרה לאנשים בדיכאון.

הוא עושה ערב התרמות ביום ההולדת של בר ואלון,

אולי הוא לא שם לב אבל בר כבר מת ואלון.. אלון באברבאנל, למען האמת.

עידו, אחיהם הגדול, התחתן לפני שנה וקצת

וכבר יש לו ילד, השבוע הייתה הברית..

הוא קרא לו בר. והשם האמצעי אלון.

מקווה שהילד הזה יצא יותר בסדר מהאנשים שהוא קרוי על שמם.

אלוהים ישמור מפגרים יכל להיות לכם הכל.. 

אוף איך הדברים האלה קורים קיבינימט!

די, כבר נמאס לי לבכות.

נמאס.

כיסינו את "חיי האהבה", כיסינו את העבודה,
קצת משפחה, קצת חברים..

מה עוד יש לי בחיים?

כן, עוד מעט יומולדת.

וכל מה שבא לי זה לטבוע במיטה שלי.

אני ממש צריכה לצאת כבר מהבית הזה, אגב.

מצחיק שיש לי כסף לזה אבל אני לא מוצאת את הזמן.

מה גם שאני לא רוצה לשכור דירה, מעדיפה להיות פה עוד קצת ולקנות כבר.

יואוווווווו איך התגעגעתי לכתיבה הזו.

אפילו שאף אחד לא קורא כאן כבר שנים >>

אנסה לחזור.

יאללה שיהיה לכם שבוע מקסים

עדיין אוהבת :)