שקיעתה של הזריחה.

הבלוג חזר להיות החבר הכי טוב שלי. היחידי שאני יכולה לפנות אליו, והוא ייתן את כל המקום והזמן, כדי שאני אפרוק.

כל הכאב היום התחיל בדיוק אחריי שהאושר כמעט ניגמר. היה לי למול העיניים.. אבל לא יכולתי לגשת לאושר שלי.כי הוא בעצם לא היה כ'כ שלי.

אז המשכתי טיפ טיפה קדימה.. וחיפשתי מקור אושר מהסוג האחר. זה שאמור לספק לך תמיכה ולאהוב אותך כמו שאתה...

החברה הכי טובה שלי.... כן היא באמת כזאת.. תומכת ואוהבת אותי בדיוק כמו שאני. אבל...כן יש אבל שבא ממני. מהטימטום שלי.

הרכושניות שלי כלפיי אנשים. איכס...

אז ניזכרתי ששרית היא בעצם לא רכוש שלי... אבל לא השלמתי עם זה. אולי כי החברות בינינו מבטיחה כ'כ.. משהו שהבטיח יותר מקיץ אחד של בילויים ביחד.

אז כן עכשיו אני דיי בהרגשה המטומטמת הזאת. של מישהי שלקחה לי את המקום. כנראה באמת שזה נבע מהחוסר יכולת שלי לספק לה מה שהיא רצתה.. ודי הפסקנו להתראות ולבלות כי אבא לא הסכים... אז לגמרי איבדתי אותה בקטע הזה. וגם את עצמי... כי למרות שאני לא מפילה עליה שום אשמה או  כעס, ואני לא מאוכזבת ממנה.. אני מרגישה תחושה שגורמת לרצות להתרחק ממנה ולא לחזור. היא לא חייבת לי כלום, אבל אני מרגגישה סוג של ניבגדת.

מהסוג הזה של בגידה לא הוגנת... של בן אדם שלקח לי את המקום. אני מרגישה עכשיו בנעליים של החברות שלה שנה שעברה.

כאילו היא סוג של מסתירה את העובדה הזאת ששירן נימצאת איתה בכל מקום, כמו שהיא הייתה עושה איתי שנה שעברה, שהייתי איתה.

ואו, אני לא אתפלא אם הן ייסעו לאילת כמו שאני נסעתי איתה שנה שעברה.

אני מרגישה חולנית, וניבגדת... אז אולי עדיף להתרחק, לפני שאני אפתח את הפה שלי ויתחיל לומר לה דברים בפנים, שלא צריכים להיאמר, כי אני ילדה מטומטמת ורכושנית. איכס