אמא יקרה, לא הספקת להכיר אותי, לא. לא הספקת. לא הספקת להרים אותי,
לא, לא הספקת. לא הספקת, לחבק אותי. לא, לא הספקת. לא הספקת, לנשק אותי.
לא, לעולם לא הספקת. לא הספקת לתת לי את שמי, לא, לא הספקת. לא נורא, אמא.
אני סולחת. לא היית שם, שדיברתי. לא, לא היית. לא היית שם, שזחלתי.
לא, לא היית. לא הספקת, להכיר אותי. לא הספקת ללמוד, מה אני אוהבת.
לא, לא הספקת. לא הספקת, לראות אותי חוזרת מהגן. לא,
לא הספקת. תשע שנים עברו, מאז לידתי. למרות שלא הכרתי אותך, אני מתגעגעת.
את יודעת מה אבא אומר? אמא? הוא אומר, שהספקנו להכיר,
שהייתי אצלך בבטן. הוא אומר, שאת לא מתחרטת שהחלטת שאני אחיה,
ואת לא. לא, לא התחרטת. אני מתגעגעת עלייך אמא.
סבתא אומרת, שלא תשובי. לא, שלא תשובי. סבא אומר,
שגם בשמיים, אני האוצר הקטן שלך. אמא, אמא יקרה,
מדוע השארת אותי, כה בודדה? ועזבת לך, למקום, טוב יותר.
למקום בו לך, לא יכאב. אמא יקרה, אני אוהבת אותך.
מהילדה שלך, שמתגעגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
