עדיין מחפשת
התהילה לא מגיעה למי שלא נופל, אלא למי שנפל והצליח להרים את עצמו משם.. |
 כינוי:
זו שכותבת בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
"אל תפחדי לצעוק לכולם - לא תקחו לי את השלווה שלי לעולם."
ימים ארוכים של בכי היו, אולי עכשיו הם נגמרו.
עזבתי את המחלקה בצבא, עוברת כנראה בסיס, מתחילה הכל מחדש.
יש לי בחור בחיים. טוב, מקסים. כבר חודשיים שאנחנו ביחד.
יש עליות ויש ירידות אבל בסה"כ נראה לי אפשר להגיד בלב יחסית שלם - מצאתי אותו.
פעם חייכתי יותר. פעם חייכתי בערך 90% מהיום. היום בקושי 09%.
מתגעגעת לצלם, מתגעגעת לכתוב, מתגעגעת לתיכון, אפילו לבגרויות. למערכת שעות.
הגדולים אומרים לנצל את התיכון, התקופה הכי יפה בחיים.. הקטנים לרוב מזלזלים במשפט הזה.
לפני הגיוס התרגשות גדולה, כל אחד חושב שהוא הולך להציל את המדינה..
בסוף רובנו נזרקים להיות ג'ובניקים בקרייה ומבינים שהכי הרבה שנגן עליו זה השקם.
חשבתי שאני אוהבת את הצבא, נראה לי שטעיתי.
למה?
הצבא מכה בי בפנים עם כל מה שניסיתי לברוח ממנו. מכריח אותי להתמודד.
מה להתמודד עכשיו?
עזבו אותי, אני ילדה.
רוצה להמשיך להשאיר את הכאב בפנים ולהיות סגורה ולא לדבר עם איש.
כבר 19 שנה שאני עושה את זה, ככה החיים לימדו אותי וככה אני אוהבת.
אוהבת?
לא בטוח. יותר נכון לומר שהתרגלתי.
לא רוצה לשנות דברים גדולים בדינמיקה בבית, לא רוצה להתאמץ בשביל אף אחד.
אף אחד = בשביל עצמי?
שונאת את הדברים שהרציונל אומר שנכון והלב אומר כוסעמק.
או ההפך.
כמו עם הבחור שהרים עליי יד.
הלב אמר שזה נכון והראש כל פעם מחדש הלך איתו מכות.
ידעתי שזה לא נכון והמשכתי..המשכתי לדבר, להפגש, לאהוב, לשכב.
הלוואי שלמדתי סופסוף מהטעויות שלי.
הלוואי ויכולתי למחוק את ההיסטוריה שלי.
למחוק את הגברים המגעילים שהייתי איתם, שפגעו בי, שלקחו ממני חלק.
את יואב, את גיא, את יובל, את שון, את הבחור שהרים יד, את המפקד..
כל אחד מהם לקח ממני עוד חתיכה קטנה והשאיר אותי מחוסרת הגנה.
ד-י עם הדרמטיות.
שונאת את זה.
ומה עכשיו שאחות של חבר שלי החליטה ללדת?
אני רוצה אותו לעצמי הסופ"ש. מה קשור שהוא יהפוך לדוד פתאום.
קנאית, רכושנית.
הלוואי שהחיים היו כמו אפקט הפרפר.
שאפשר לחזור לנקודה מסויימת ולעשות שהכל יתרחש אחרת.
שכולם יפסיקו לנסות לשאול מה קורה ואיך אפשר לעזור.
תחזירו את אמא ותעזרו.
אם מישהו היה קורא את זה לא היו מאמינים שזו אני.
אני באמת ילדה..לא מפסיקה להסתתר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
