אבל נשבר לי. המקלדת רטובה מרוב דמעות.
אתם חושבים שזה מצחיק?!
אז לא.
אתם טועים בים החיים שמציף אותנו ונשבר על המזח לאיטו בדיכאון עולם.
חבל שזה ככה באמת.
חשבתי שאתם אוהבים אותי.
חשבתי שאתם חברים שלי.
חשבתי שאתם מעריכים אותי.
חשבתי שאתם מעריכים את הכתיבה שלי.
חשבתי שאתם יותר עמוקים.
חשבתי שאתם באמת מקיימים הבטחות.
מרוב חשבתי, כבר אין מחשבות הרצות בתוך מוחי המשגשג, רק דיכאון, עצב עולם. כאב.
ואני יודעת מה אתם חושבים, "וואי, זה ממש לא מתאים לדניאלה האופטימית לכתוב את זה".
אתם יודעים מה?
קפצו לי.
יום יום, מאז משבר התגובות,
לחיות עם זה.
לחיות עם הידיעה שאין אף אחד שבאמת אוהב את מה שאני כותבת.
שאין אף אחד שבאמת אוהבאותי.
אני בודדה. בודדה כמו עץ אחד ביער גשם. גשם של חוסר קבלה. על קבלת השונה, לא למדתם?
לא אמרו לכם שאסור ל=נ=ד=ו=ת?
חבל.
שלא הגבתם והערכתם את זה.
הכרית רטובה מדמעות של אכזבה, של יגיון עמוק.
והכל בגללכם, אותם מגיבים שמתיימרים להיות אמיתיים. היחידה שאמיתית כאן, זאת המקלדת, שמתארת במדויק את רגשותי הגוברים.
כמו לא נראית אבל רואה,
הייתי, לה היתה ברירה,
שותה אוויר נושמת מיים"
ככה אני מרגישה. וזה כואב כ"כך.
אתם חושבים שהסיפור זה פיקטיבי?
זה מה שאני מרגישה! זה החיים שלי!
אני עבדתי על פרק פאקינג 4 ימים!
פאקינג ארבע ימים.
אל תבקשו סליחה, הנזק כבר נגרם.
פשוט כולכם, לכו. תעזבו אותי פה לבד.
אני שונאת אתכם.
פשוט,
שונאת.
הסיפורים שלי כאילו נכתבו על אחרים, אבל הסצינות הכי מרגשות, הכי קשות ועצובות, הכי יפות...
היו מבוססות על החיים שלי. רק שכשאתה חווה את זה, זה לא כל כך מרגש ויפה.
זה כואב. כמו שאתם לעולם לא תבינו. זה משהו שלעולם כנראה לא תוכלו להרגיש.
אז תגידו שאתם פה בשבילי, שאתם תתמכו בי תמיד...
כן, בטח. עכשיו אני יודעת שלאנשים כמוכם, אי אפשר להאמין.
וזה מיועד לכולכם. חברים, קוראים, משפחה... כולכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לוליפופ™