^ אני . הכי אמיתית שאפשר ^

תמיד היו לי מסכות , שלל של מסכות .

קטנות , גדולות , שמחות , עצובות

הייתי בוחרת מתוכן ויוצאת אל העולם .

כבר שנה שאכסנתי את המסכות שלי בצד

לא חשבתי שאזדקק להם

למדתי להראות לאנשים הנכונים את חולשותיי ולעבור הלאה

אבל כבר מעל לשבועיים שכל בוקר אני עונדת מסכה מחדש

שמה על פניי צחוק וחיוך , לפעמים היא הופכת להרגשה אמיתית, לאושר ..

אבל בבוקר , כשאני יוצאת מהמיטה לשטוף את הפנים אני מסתכלת במראה

הרבה לפני שאני שמה את אותה מסכה מאושרת

אני רואה את העצב שיש לי בעיניים, אני רואה את הדמעות שיורדות

מנגבת אותן במהירות וחושבת 'אל תראי חולשה'

ובעבודה אני מפציצה

עושה הכל על ספידים, רק כדי שלא ישימו לב שהשיר שמתנגן עכשיו בפלייליסט עושה לי כואב בלב

שהמחנק בגרון כבר עולה בגוש מחדש , שהדמעות מאיימות לפרוץ

אז אני ממהרת להיעלם, להגיד שאני צריכה להתפנות , להמציא משהו .. שלא יראו שהדמעות כבר עומדות לזלוג

כל בוקר אני שמה את המסכה הצוחקת , מנגבת את הדמעות ומנסה להרים את הראש גבוה

שלא יראו .

רק אחרי שאני מגיעה הביתה ונעטפת שוב בחום של הפוך אני מרשה לעצמי להתפרק

להוריד את המסכה עם כל המשקל הכבד שהיא סוחבת איתה

את כל הדמעות שהיא נסתה להעלים במהלך היום, את הרגשות שבלבלו לי את המוח

שהפכו אותי לאחרת

רק כשאני מורידה אותה אני מרשה לעצמי להבין שאני צריכה את המסכה הזאת

את החיוך שהיא שמה על פניי

כי כרגע אני לא מוצאת אותו, וחיפשתי בכל המגירות של ליבי

הוא נאבד ומופיע רק ברגעים נדירים

ולחשוב שלפני שנה סגרתי את אותן מסכות , עמוק עמוק , בתחושה שלא אצטרך אותן יותר

לא חשבתי שבסוף בגללך אשתמש בהן

כי שוב , שברת לי את הלב.