מה, כבר ?

כ"כ מהר עברו להן 3 שנים ? לנגד עיני ?

איפה אני הייתי כשזה קרה, למה אף אחד לא אמר לי שהשנים האלו עברו?

למה לא עשיתי משהו בנידון? למה לא פעלתי אחרת ?

אני חושבת שיכולתי לנצל את הזמן הזה טוב יותר.

לפעול אחרת, לחשוב עליו יותר, לכתוב עליו יותר

הוא ראוי לזה, ולהרבה יותר מזה.

לעשות משהו לשנות את הדרך שבה הוא הובל למוות,

לעזור לאנשים אחרים, לעצור את התופעה המזוויעה הזו.

אבל מצד שני .. מה כבר יכולתי לעשות ?

ילדה קטנה, בורג קטן במערכת ענקית ומסועפת, מה כבר יכולתי לשנות ?

לא יכולתי לעשות עם זה כלום, אתה שומע ?

ובכל זאת .. אני לא יכולה לעצור את עצמי מלהצטער על שלא ביליתי יותר זמן איתו,

עוד כשהייתה לי ההזדמנות.

לקחתי אותו כמובן מאליו, כאילו הוא תמיד יישאר לצידי, לא משנה מה.

עד היום ההוא.. וגם ביום ההוא, לא תיארתי לעצמי שזה יגיע למצב כ"כ חריג

הכל התחיל משריטה. באמת, שריטה קטנה, ממש לא רציני.

עד שהם הפכו את זה לרציני. הרעו את מצבו ..

הוא נהרג. לא נפטר, לא עבר זמנו .. חיו נלקחו מידיו, פשוט כך

והיום, 3 שנים אחרי, אני באמת תוהה, איך ?

איך היה להם את הלב לעשות דברים כאלו, כ"כ מזוויעים ומחרידים.

או שאולי לא היה להם לב ..

זה באמת נשגב מהבנתי, איך בן אנוש יכול לעשות כאלו דברים לבן אנוש אחר?

לא הייתי מאחלת זאת גם לאוייבי הגדולים ביותר.

יצור חסר אונים, שוכב במיטת חולים, ללא יכולת דיבור, ללא יכולת תנועה רבה

מה הוא עשה להם ?! מה הוא עשה רע שזה הגיע לו ?!

מה, בגלל שהוא תפס להם מיטה ? בשביל זה היא שם !

היא נמצאת שם בשביל אנשים כמוהו, ואם הוא תופס לכם מקום,

תעזרו לו להבריא, שיצא מבית החולים !!! אל תרעו את מצבו, אל תגרמו לו צער וכאב בלי סיבה

אל תעשו סתם.

הזוועות שהוא חווה לפני שעבר מהעולם .. אוי אלוהים.

רק שאלה אחת לי אלייך - למה ? בשביל מה זה היה נחוץ, תסביר לי !

מה, מה הוא עשה לך? מה הוא כבר רצה ? לעלות לא"י, להקים משפחה ,

לראות את הנכדים שלו גדלים ומקימים משפחות משלהם ? במה הוא חטא ? מה היה פשעו ?

הוא היה אדם טוב ! הוא האמין בך, קיים מצוות, שמר בפסח, לא אכל בכיפור.. כל זה ובשביל מה ?

בשביל ששנתו האחרונה בין החיים תהיה גיהנום עלי אדמות ?

באמת שלא מגיע לו.

אתם יודעים, כולם אומרים שהזמן מרפא הכל , וזה לא נכון

הוא מאלחש, כמו חומר הרדמה. עם הזמן אתה מרגיש כאילו אתה כן יכול לשאת את הכאב,

כאילו הוא לא כ"כ נורא, כאילו אתה יכול לא לבכות בכל יום.

אבל הכאב עדיין שם. הוא קיים - חזק ואיתן.

פשוט התרגלת אליו.

אז אתה לא בוכה כל יום, ואתה כן יכול לחשוב עליו. זה לא אומר שלא כואב לך פחות

הכאב הוא אותו כאב, ואין מה לעשות.

לפעמים הוא תופס אותי בהפתעה, כשאני לא מוכנה לקראתו,

ואני נשברת ובוכה. אני שונאת את הרגעים האלו. הוא לא היה רוצה בזה.

אני מנסה לעמוד על המשמר כל הזמן, לדאוג להישאר חזקה.

אבל זה קשה .. ולפעמים יש רגעי נפילה.

היום לפני 3 שנים סבא שלי הלך לעולמו.

וכל שנה אני מופתעת מחדש, איך הזמן טס.