התחששששק לי!

פרק 17:

"נו... ספרי, ספרי!" שני אמרה לי כשהיא נכנסה לחדר עם קערה מלאה בפופקורן, בקבוק קולה ושתי כוסות.

"אין מה לספר, היה הכי כיף בעולם!!" עניתי לה כשאני חצי צוחקת.

"את ובן כבר....זה...?" היא רמזה למשהו.

"אוי, שתקי!! לא, עוד לא... למרות שאני כבר לא זה... אבל לא. החלטנו שהפעם זה מיוחד." עניתי מבויישת.

"מה?! את כבר לא?!" היא הייתה בהלם.

"לא, לא... פעם הייתי זונה, את יודעת." אמרתי.

"עם מי?!" היא שאלה.

"עם בן. הערס ההוא." אמרתי.

"לא מכירה."

"עדיף לך ככה. אבל רק פעם אחת עשיתי את זה, לא יותר." אמרתי בהחלטיות כדי שהיא תיהיה בטוחה שאני לא באמת זונה גמורה.

"יש לך עוד את כל הזמן שבעולם, את לא צריכה למהר. את בסך הכל בת 15 וחצי, תהני עכשיו מדברים יותר חשובים." היא אמרה לי כאילו היא אמא שלי.

"חסר לך את מספרת לאמא ואבא, כן?!" אמרתי לה.

"נראה לך?! טיפשה" והיא זרקה עליי פופקורן.

"די!! את תלכלכי לי את כל החדר!" צעקתי עלייה.

"אז תנקי אחר כך!" היא צעקה בחזרה.

"רגע רגע, חכי." אמרתי.

"הלו?" עניתי.

"רוני?" ענתה מאיה מהצד השני שהיא לא נשמעה הכי טוב שבעולם.

"מה קרה?" עזבתי את הכוס של הקולה וקמתי מהמיטה לכיוון החלון.

"אה.." שמעתי אותה מגמגמת.

-

"מה קרה?!" שאלה אותי שני כשהיא ראתה את ההבעת פנים שלי.

"נו, שתקי רגע" אמרתי לשני ברצינות מלאה.

-

"מאיה, מה קרה? דברי אליי." אמרתי כשאני שקועה בשיחה, כאילו מנסה לאתר קולות רקע.

"זה נגמר." היא ענתה כאילו שומרת בתוכה את הבכי.

"מה נגמר???" הלחצתי ממש.

"רועי..." והיא פרצה בבכי חזק.

"מה?" נשארתי עומדת.

"אני מצטערת.." היא המשיכה לבכות. ניתקתי.

נשארתי עומדת, לא הבנתי מה קורה.

"מה קרה?" שני קמה אליי.

"מה קרה, רוני? מה קרה?" היא נלחצה כשלא עניתי לה.

"רוני... מה קרה?" היא נעירה אותי אחרי כמה שניות.

"רוני דברי אליי!" היא ממש נלחצה.

"זה לא קורה לי, זה לא קורה לי.. זה באמת לא קורה לי.. לא.. זה פשוט לא קורה" מלמלתי לעצמי כשעיניי מתמלאות בדמעות וגרוני נחנק.

"זה לא קורה לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צרחתי כשאני מעיפה את הכיסא שלידיי על החלון ומנפצת אותו. "זה לא קורה לי!!!!!!!!!!!!!!!!" המשכתי לצרוח, "רועי!!!!! רועי!!!!!" צרחתי. התחלתי להרביץ לשני, כשהיא ניסתה להחזיק אותי. "רועיקי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" המשכתי לצרוח.

"רוני, רוני, תרגעי..." שני ניסתה להתשלט עליי.

"לא!!!! לא!!!!" צרחתי כשהעפתי את כל הדברים שהיו לי על השולחן, ושני מנסה לתפוס אותי מאחורה, "זה לא קורה לי!!!!!!!!!!!!!" נכנעתי אלייה. היא תפסה אותי מאחורה והחזיקה אותי חזק. לאט לאט ירדתי על הריצפה כשכולי מלאה בדמעות ואני בוכה. היא ירדה איתי על הריצפה והמשיכה להחזיק בי, כאילו פוחדת שאני אברח. "לא, לא, לא, לא, לא, לא..." המשכתי להגיד כשאני בוכה בהיסטרייה. "אני לא רוצה.." המשכתי.

הדלת נפתחה בחוזקה וצעדי ריצה נשמעו במסדרון ואז דלתי נפתחה. אלון רץ אליי איך ששמעה את הידיעה. הוא המשיך להתקדם אליי בריצה, נפל על הריצפה ורק חיבק אותי הכי חזק שיכול, התאמץ לא לבכות. "הוא הלך..." בכיתי, "אבל אני כאן איתך, לא עוזב אותך לרגע..." אלון אמר, ונכנע לדמעות. "אני כאן.." הוא המשיך.

ניסיתי להעביר את זה שונה, אבל לא הצלחתי. זה נשמע ממש מפגר, אבל תנסו לדמיין את הסיטואציה.

כשאני מדמיינת את זה בראש, זה מרגיש לי כ"כ נכון, אבל כשאני כותבת, זה נמשע כ"כ מפגר.

יכול להיות שיהיה או עוד פרק אחד, או עוד שניים.

3>

בבקשה כל מי שקרא את זה תגיבו!!!,

אני רוצה הרבה תגובות, כי זה מעודד.

אוהבת.