התחששששק לי!

תקראו מה שכתבתי בסוף הפרק. מה שמודגש בצהוב!!!!! זה חשוב לי!!!!!

פרק 2:

הוצאתי את המכתבים מהדואר ועליתי במהרה לבית. פתחתי את הדלת, הנחתי את המכתבים ואת המפתחות על השידה, את התיק הנחתי ליד.

התקדמתי לעבר המטבח. הכנתי את האורז בתוך הכלי והכנסתי אותו למקרוגל. את השניצלים הכנסתי לתור, חתכתי סלט והלכתי במהרה לכיוון המקלחת.

את עינייני במקלחת גמרתי לאחר 20 דקות, והלכתי להכין לעצמי את כוס הקפה שלי.

ישבתי בסלון עם הקפה, ורפרפתי לראות ממי המכתבים. לאחר כמה מכתבים נתקלתי במכתב של מישהו, או יותר נכון מישהי-שיר. הנחתי את שאר המכתבים לידיי על הספה, ואת הכוס קפה הנחתי על השולחן.

"היי, נעמה.

בטוח שלא ציפית למכתב ממני, אבל הרגשתי שאני חייבת.

כבר הרבה זמן לא נפגשנו, ושלא נדבר על זה שלא דיברנו כלל וכלל.

אני לא יודעת מה איתך שם בתל-אביב הגדולה, אבל אני בטוחה שתוך הלב שלך יש לך פינה קטנה כזאת, שאת אולי רוצה לבוא.

לפני יומיים, בארוחת ערב שישי, הזכרנו אותך.

הם דאגו לא לדבר יותר מדיי, אבל אני רציתי לפתוח את זה. לאחר משפט אחד שלי, שלמה כבר התעצבן עליי והסתים אותי. כואב לו לדבר עלייך.

את יודעת, אני כל יום חושבת עלייך, מתגעגעת אלייך. חבל שככה זה אצלנו.

אני מעריצה אותך ומקנאה בך ביכולת שלך הזאת. היכולת הזאת שכל מה שאת רוצה את משיגה, בזה שאם את רוצה משהו, את יכולה לחצות את כל העולם כדי להשיג אותו. את לא חושבת על הדברים מסביב, את הולכת ישר למטרה... עם הביטחון הזה שלך. אני מעריצה אותך ומקנאה בך.

אני יודעת שאת לא אוהבת שמזכירים לך את זה, אבל אני מתגעגעת. אני לא שמעתי ממך כבר 3 שנים, ולא ראיתי אותך כבר 7 שנים. אני מתגעגעת אלייך מאד.

אני זוכרת כל מה שהיה, באמת. וזה כל כך חבל לי.

אני גם יודעת שלא נשאר לך שריד מאיתנו, מההתנהגות שלנו, ואני בכלל לא כועסת עלייך בגלל זה. הרבה מאד כן, אבל אני בכלל לא. אני חושבת שזאת זכותך, ואני חושבת שהכל שטויות ומוקצן מדיי. עוד כמה שנים אני אלך בדרכך, את תראי. ויכול להיות שגם לא עוד הרבה זמן, כי אני לא רוצה להשאר ככה עוד הרבה, אני מרגישה שאני הולכת להתחרפן.

עוד מעט אני אגיע לגיל שאת עשית את זה, ואני אלך בדרכך. אני מקווה שאני אצליח לעשות את זה, כי אין לי את הביטחון שלך.

אני מקווה שאת לא כועסת ששלחתי לך את המכתב הזה, כי אני כל כך מתגעגעת שלא יכולתי להשאר אדישה למצב.

אני חושבת שאני אסיים כאן. אני לא רוצה להכביד עלייך.

אני רוצה גם שתחזירי לי מכתב, אני רוצה לשמוע ממך. אל תדאגי, אף אחד לא יודע ששלחתי לך מכתב, ואף אחד גם לא ידע שאנחנו נדבר. אני מבטיחה לך. רק תחזירי לי מכתב, אני משתגעת בלעדייך.

אני אוהבת אותך הכי הרבה בעולם,

אני מתגעגעת אלייך כמו מטורפת!! אני מתחננת שתחזירי לי מכתב. בבקשה!

אוהבת,

שיר."

הרגשתי את המחנק הזה בגרון.

רציתי לפרוץ בבכי.

היא נגעה בי, היא מכירה אותי. 'אני כל כך מתגעגעת' אמרתי לעצמי. לאט לאט הדמעות זלגו בשקט, ואני רק הנחתי להן לצאת. הגיע הזמן.

ישבתי וכתבתי לה בחזרה. אמרתי לה כמה שאני אוהבת אותה, כמה שאני מתגעגעת. עודדתי אותה לעשות מה שבלב, בלי להתחשב במה אחרים יחשבו. אמרתי לה שאני פה בשבילה תמיד, לכל דבר שהיא צריכה, ושאני אהיה מאושרת אם נשמור על קשר.

מצאתי מעטפה, הכנסתי את המכתב לבפנים וכתבתי את הכתובת שהיא נתנה לי.

נעלתי את נעליי, לקחתי את המפתחות ויצאתי לכיוון הדואר.

-

"היי, איפה היית?" שאל גיא כשנכנסתי הביתה. הוא היה עסוק בלסדר את השולחן לאוכל, תוך כדי שהוא גונב ביסים מהשניצל.

"שיר שלחתי לי מכתב" עניתי ונחתתי על הספה.

"שיר?" הוא עצר את כל עיסוקיו והביט בי.

"כן, כן, שיר." עניתי, "עזוב, אני לא רוצה לשקוע בזה עכשיו. בוא נישב לאכול, אני רעבה." אמרתי והעלתי חיוך קטן.

"אני רואה שאת מתגעגעת, אני לא אכביד עלייך עם הנושא הזה, אבל את יודעת שזה יהיה קשה, אבל הכל יסתדר. עכשיו בואי, גם אני רעב." הוא אמר וחיבק אותי.

-

"גיאגיא, קום. אני יוצאת לעבודה." אמרתי לו ונשקתי לו על הלחי.

"יום טוב, אני אוהב אותך." מלמל מתוך שינה.

"גם אני אוהבת אותך." צחקקתי.

ירדתי במהרה לכיוון האוטו, נכנסתי והתחלתי לנסוע. הרגשתי שהיום הולך להיות משהו מיוחד. הנסיעה הייתה מהירה מהרגיל, וחלפה כאילו כלום.

"בוקר טוב, גברת אפשטיין. כפיר ביקש שתכנסי אליו למשרד." אמרה לי בחיוך המזכירה. "תודה, רות. תביאו לי קפה בבקשה." קראתי אלייה תוך כדי חיוך.

נכנסתי למשרד, הנחתי את התיק, לקחתי את הקלסר והלכתי במהרה לכיוון משרדו של כפיר.

"בוקר טוב" הודעתי בחיוך כשנכנסתי.

"בוקר טוב, נעמה." אמר לי וקם, "זאת נעמה המפורסמת" אמר החיוך גדול והציג אותי לשני אנשים עסקים.

"נעמה, אלו העורכים של מגזין 'ספיישל'. מר כהן." עצר לרגע כדי שנלחץ ידיים.

"שלום" אמרתי למר כהן תוך כדי לחיצת ידיים. הוא והחזיר לי חיוך וענה "נעים מאוד".

"וזה מר שמרון." המשיך כפיר.

"שלום" אמרנו שנינו בחיוך ולחצנו גם כן ידיים.

"שבו, בבקשה" הציע כפיר.

"אז נעמה, כמו שכבר אמרתי לך, מגזין 'ספיישל' ביקשו אותך, כדי שתכתבי להם את מדור 'מתחלף' מדיי שבוע." הכריז כפיר. חייכתי.

"'מתחלף' היא פינה, כשמה, שמתחלפת מדיי שבוע. ניתנת לך האפשרות לכתוב כל שבוע מה שעולה לך בראש, ולהציג את זה בפניי קוראינו. באתר שלנו יש פורום של המדור הזה, כך שהקוראים יכולו להגיב לך, וחלק מהתגובות יתפרסמו בעיתון לפי שיקולינו. תוכלי כמובן גם להמשיך לכתוב במשך חודש על אותו נושא, אבל לא התמקד הרבה זמן על נושא אחד." המשיך מר כהן את דבריו של כפיר.

"תיהיה אפשרות לשוחח עם הקוראים שלי בפורום?" שאלתי.

"ברור." ענה מר שמרון, "אך כדי לגרום לקוראים להמשיך לקרוא את המדור שלך, תשתדלי לא לענות הכל לכולם, כך שבאחד המדורים תוכלי לענות למגיב מסויים, ככה שיווצר דיון או משהו כזה."

"נשמע נחמד." עניתי בחיוך.

"מעולה. ניתן לך לחשוב על זה יומיים. עוד יומיים נבוא לפה שוב עם כל המסמכים ונחליט אם את חותמת, ונארגן את החוזה." אמר מר כהן.

"מעולה." עניתי בחיוך מאושר וקמתי לכבודם.

"היה נעים להפגש." אמר מר כהן בחיוך ולחץ את ידי. "העונג הוא שלי" עניתי. מר שמרון לחץ את ידי גם כן.

"להתראות." אמרו מר כהן ומר שמרון בו זמנית.

"ההצעה נשמעת טובה, לא הייתי מוותר עליה" אמר לי כפיר.

"גם אני לא" עניתי בחיוך ויצאתי ממשרדו.

ניסיתי לעשות פרק ארוך.

נכון שהחלק האחרון לא מוצלח במיוחד, אבל את ההתחלה אהבתי.

אף אחד לא כתב לי בתגובות אם להמשיך להודיע לו או לא.

זה מאוד מעצבן, אז תודיעו לי!!!!!

זה הפעם האחרונה שאני מודיעה לכם, אז כל מי רוצה הודעה שיגיד לי!!!

אוהבת,

טוּלי.

בבקשה תעניקו לי פרו!!!