פרק 3:
'היום זה יום קצר, איזה יופי' חשבתי לעצמי בראש כשהבטתי בשעון וראיתי שהשעה 12, 'עוד שעה הולכים'.
סדרתי עוד כמה עניינים במשרד, חתמתי עם 'ספיישל', סיימתי לכתוב עוד מאמר וכבר השעה הייתה אחת.
רגע לפני שסיימתי לסדר את הדפים בקלסר, שמעתי דפקות על דלת משרדי. "כן" אמרתי בקול רם. לא הסכלתי על הדלת לראות מי נכנס, 'בטח המזכירה' חשבתי.
"שלום לך נעמונת." שמעתי קול מוכר, שלא רציתי לשמוע אותו שוב.
"או, היי רמי." אמרתי כשהרמתי את הראש וראיתי את רמי עומד מולי עם חיוך מאושר על פניו. מיד הזדקפתי ושיניתי את הבעת פני לרצינית. נלחצתי.
"מה שלומך? המון זמן לא דיברנו" אמר.
"בסדר גמור. אני מצטערת על החוצפה, אבל אתה צריך משהו? כי אני בדיוק סיימתי את העבודה, אני רוצה ללכת הביתה." אמרתי.
"אז אם סיימת, את רוצה אולי ללכת לבית קפה?" שאל בטוח בעצמו.
"לא, תודה. רמי... מה אתה צריך?" שאלתי.
"למה את כל כך תוקפנית? הרבה זמן לא דיברנו, חשבתי אולי כדאי שנחדש את הקשר." אמר.
"רמי, מה אתה לא מבין? אני לא רוצה לשמוע ממך, ושנינו יודעים שאין מה ל'חדש קשר'" אמרתי את שתי המילים האחרונות בזלזול.
"דווקא לא, אני לא מבין למה אי אפשר."
"טוב, אז אם אתה לא יודע שין מה לחדש את הקשר, אז אני יודעת את זה. אז אין לך טעם לדבר איתי עוד. ותסלח לי, אני פשוט ממהרת הביתה." אמרתי, מנסה להתאפק לא להתפרץ עליו.
"אני לא עוצר בעדך." אמר. כל מילה שהוא הוציא מהפה, כל קול שהוא הוציא מהפה הרתיח אותי. התשובות האלה שלו, פשוט הרגיזו אותי.
"אוקיי, תודה. אז אם תוכל לצאת בבקשה מהשרד אני אשמח, אני רוצה לנעול." אמרתי כשאני מניחה את תיקי על כתפי, ולוקחת את המפתחות ביד.
"בבקשה, יצאתי." חייך.
"תודה." אמרתי והסתובבתי לנעול את הדלת. כשסיימתי, פשוט התחלתי ללכת לכיוון המעלית.
"אה ו... אל תטרח להתקשר או לבוא לפה או כל דבר אחר." אמרתי לו כשגבי מופנה אליו.
"חבל." ענה לאחר כך שניות. עצרתי.
"חבל על מי שמת." עניתי והלכתי. הרגשתי את הכל חוזר אליי. נזכרתי במה שהיה, נזכרתי בכל פרט קטן. תוך כמה שניות החלטתי לחזור לעצמי, ומיד התקשרתי לרונית.
"הלו?" שמעתי את קולה הנשי.
"אוף, רונית. אני מיואשת." אמרתי לה.
"מה קרה?" היא שאלה.
"רמי." עניתי בפשטות בעודי צועדת במהרה ברחוב לכיוון האוטו.
"עוד פעם???" היא שאלה בחצי כעס חצי הלם.
"לא, מה פתאום! את פנוייה?" שאלתי ביאוש.
"בשבילך תמיד. ב'ג'ו' עוד 20 דקות?" אמרה.
"תודה." עניתי כשחצי חיוך עלה על פניי.
"אין על מה." ניתקנו.
-
"את מבינה? אז הוא פתאום הופיעה במשרד שלי." אמרתי לה אחרי עשר דקות של הסברים.
"מה הוא חושב לעצמו, החלאת אדם הזה." אמרה בכעס.
"תאמיני לי שגם אני לא יודעת." אמרתי ביאוש.
"תקשיבי, מה שהיה היה. נכון שזה לא היה יפה מה שעשית, וזה היה אפילו גרוע ביותר ומעשה מגעיל, אבל עכשיו את צריכה לשכוח מזה, שלא תעשי את אותה טעות פעמיים." אמרה.
"אני שכחתי ממנו ומכל מה שהיה! אבל... הכל חזר אליי." אמרתי.
"אהבת אותו?!" היא שאלה בהלם.
"נראה לך? מה פתאום." אמרתי לה בתקיפות.
"יופי... הרגעת אותי." אמרה.
המשכנו לדבר עוד קצת, ולבסוף אחרי שעה וחצי כל אחת הלכה לדרכה.
-
"היי מאמי" גיא אמר כשנכנסתי הביתה, הוא התקרב אליי כשהוא לבוש סינר ובידו אחת מחבת ובשנייה תרווד* ונשק לי נשיקה קטנה על הפה.
"היי" אמרתי בעייפות. הנחתי את התיק על ריצפה ואת המפתחות על השידה שבכניסה לבית.
"איך היה היום?" שאל בעודו שם את האוכל על השולחן במהרה.
"כמו כל יום" צנחתי על הספה.
"נראה כאילו היה יותר מעצבן." ענה.
"אולי. כל יום מעצבן בדרך שלו" עניתי.
"טוב, בואי לאכול, הכנתי לנו ארוחה." אמר באושר.
"תודה" אמרתי ועלה חיוך על פניי.
היה לי קשר לדבר איתו בכיף, לנשק אותו ולחבק אותו אחרי אותו יום. הרגשתי לא נעים, הרגשתי מגעילה.
מהר מאד קמתי למקלחת והתנקתי מהיום. חשבתי עליו, אבל ככל שחשבתי עליו יותר, נגעלתי יותר ויותר.
התיישבתי על המחשב והתחלתי לכתוב את הכתבה לאחד העיתונים שאני עובדת בו.
אריאל שלח לי הודעה והתחלנו לשוחח.
בהתחלה הרגשתי מוזר שאני מדברת עם איש זר, אבל לאט לאט חשבתי שאין לי מה להפסיד, אני יכולה להשיג עוד חבר שאוכל לדבר איתו. מפה לשם זרמנו לשיחה על החיים, ואפילו סיפרתי לו על רמי ועל שיר.
הסתכלתי מדיי פעם על גיא יושב בסלון וצופה בטלוויזיה, ידעתי שהוא מרגיש משהו מוזר בהתנהגות שלי, ואני הרגשתי שלא מגיע לו היחס הזה, אבל לא הצלחתי להתנקות מזה, היה לי מחסום שלא נתן לי להתקרב אליו ולהתנהג כרגיל.
הכתב אומר/ת:
יכול להיות שתרד לך איזשהי אבן מהלב שתגידי לו את זה.
נעמה אפשטיין אומר/ת:
אני לא יודעת, אני מפחדת.
אתה יודע, אני הצלחתי לשכוח את זה ולא לשים על זה, אבל פתאום היום הוא הופיע לי במשרד וזה בלבל אותי, אני מרגישה מגעילה.
טוב תקשיב, אני מוכרחה ללכת. תודה רבה, אריאל, אני אנסה לעשות את מה שייעצת לי.
ואתה כתב, כן? אל תדליף דברים. :)
לילה טוב, להתראות.
כיבתי את המחשב, הלכתי למטבח והכנתי לי את כוס הקפה שלי. לאחר שסיימתי להכין אותה, הלכתי לסלון והחנתי את הכוס על השולחן. קיפלתי את רגליי אל גופי, הרמתי את ידו של גיא והנחתי אותה על כתפי והתכרבלתי בתוכו.
"אני מצטערת." אמרתי.
תרווד*- המקל הזה שאיתו הופכים את החביתה או את הפנקייק או כל דבר אחר. למקרה שלא ידעתם.
אני מקווה שהפרק יצא אחיד, כי כתבתי חלק ממנו היום בצהריים, והמשכתי אותו עכשיו.
יצא פרק ארוך, לא? או שרק אני מרגישה ככה.. :/
בקיצור, אם יש לכם סימני שאלה, אז זה בכוונה.
אני לא מספרת מי זאת שיר, או מי זה רמי... בהמשך תגלו.
אני אשמח להרבה הרבה תגובות.
אוהבת אתכם, טוּלי. (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טוּלי סיפורים (ע"ר).