המשכתי להתכרבל בתוכו. אמרתי לו שוב ושוב בקול חלש "אני מצטערת." הוא לא הבין, הוא חשב שזה סתם על זה שאני מדוכאת. הוא אמר לי "זה בסדר, את לא צריכה להצטער, זה רק מצב רוח... לכולם זה קורה." הוא ליטף אותי. הרגשתי צמרמורת מגעילה בתוכי, הרגשתי שוב מלוכלכת.
הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי בעיניים. ישבנו ככה אולי חצי דקה. לאט לאט הוא התקרב אליי ונשק לי נשיקה חמה על פי. נשקתי אותו עוד נשיקות קטנות על הפה, ולאט לאט אלו הפכו לנשיקות לוהטות יותר. אהבתי אותו כל כך, יותר מכל דבר אחר. הערכתי אותו כל כך, והודתי לו שהוא כאן איתי תמיד. הלכנו לישון והוא חיבק אותי עם היד החמה שלו, שחיממה אותי כל כך. חימום של אהבה, חיבוק מהלב. משכתי את ידו אליי, נשקתי עלייה ואמרתי "אני אוהבת אותך".
הוא הצמיד אותי אליו יותר, ואז זה הגיע. פתאום תקפו אותי שוב המחשבות על רמי. איך הוא חיבק אותי באותו לילה אצלו, אבל לא חיבוק של אהבה- חיבוק של אילוץ. איך שהוא לא נישק אותי נשיקות חמות, אלא סתם נשיקות. איך שהנשיקות הלא אוהבות שלא נהפכו לקצת יותר מנשיקות, ובסופו של דבר ללילה סוער. נזכרתי איך הוא ליטף אותי סתם בשביל לתת לי תחושה שהוא יותר שווה לי מגיא, איך הוא נישק אותי רק כי הוא רצה להראות לי שהוא יותר טוב, איך שהוא משך אותי למיטה רק כי הוא רצה להראות שאיתו יהיה לי יותר כיף. לא התנגדתי אליו, המשכתי איתו. ובינתיים היד של גיא מחבקת אותי חיבוק בטוח, חיבוק שישמור עליי לעד... ואני חושבת על רמי, על המעדיה החד פעמית הזאת, שגיא לא יודע ממנה... שלא מגיעה לגיא.
רציתי לקבור את עצמי, רציתי לקום וללכת. רציתי להכיר לגיא מישהי יותר שווה ממני, מישהי שלא תבגוד בו ותהרוס אותו. מישהי שלא תשקר לו. אבל הוא לא יודע, הוא רק מחבק, מנשק, אוהב.
"אני אוהב אותך, תמיד" הוא ענה לאחר כמה שניות. נרדמנו.
***
"רונית, אני בסופר. אני החלטתי להכין היום לגיא ארוחה יפה. מה להכין?" שאלתי את רונית כשהיא ענתה.
"ולכבוד מה זה?" שאלה.
"אני החלטתי לספר לו" אמרתי בכאב.
"אל תעשי את זה, את יודעת שזה ילך." היא אמרה.
"אז עדיף לחיות בשקר?" שאלתי.
"עדיף לחיות כמו שחיית עד עכשיו."
"אני מספרת. להכין דג?"
"דג זה מעולה. אל תעשי את זה." היא אמרה.
"אני לא יכולה להחזיק את זה בתוכי, זה לא מגיע לו. וסבבה, אני אכין דג. שלם או בסיר?"
"שלם. תקחי בחשבון שזה יכול להגמר."
"אני לוקחת הכל בחשבון, גם את זה. לא מגיע לו. איזה דג?"
"דניס. לא חבל?" שאלה.
"חבל על מי שמת. להוסיף משהו לדג?" אמרתי.
"את יכולה סלט או משהו כזה. לרמות שאני חושבת שאסור לשקר, אני חושבת שיכאב לך. חבל שמשכת את זה עד עכשיו." אמרה.
"אני אכין סלט עלים. דברים כאלה תמיד קשים. וחבל שהוא החליט להופיע לי באמצע החיים עם כל העבר המעאפן הזה. להביא גם יין, נכון?"
"כן, כן, גם יין. לא היית צריכה לבגוד." אמרה.
"לא הייתי צריכה לעשות הרבה דברים. כל אחד טועה. יין אדום?"
"כן, יין אדום. זאת טעות חמורה. מה, את לא בעבודה?" שאלה.
"לא, לא ישנתי טוב בלילה אז ביקשתי יום חופשי."
"ולמה לא ישנת טוב?" שאלה בדאגה.
"המחשבות." עניתי.
"טוב, הינה אופיר כאן, אני אדבר איתך יותר מאוחר. יאללה ביי." אמרה בזריזות. ניתקתי.
***
ישבתי על המחשב לחפש מתכון טוב להכנת הדג, ופתאום אריאל שלח הודעה.
המשכתי לבהות במסך עוד כמה שניות. 'בדיוק כמוני' חשבתי.
מיד התעוררתי מחלומותיי, סגרתי את המסך והלכתי לכיוון המטבח.
טיבלתי את הדגים והוספתי כל מיני טבלינים למיניהם. עטפתי בנייר כסף, הכנסתי לתנור ונכנסתי למקלחת.
פתחתי את זרם המים, ומים חמים יצאו. האדים עלו למעלה, ובמהרה המראה התכסתה בשכבת אדים.
כל טנועותיי היו אטיות, בכל פעולה במקלחת הדגשתי זמן במיוחד בשבילה. כל הזמן חשבתי שהכל יהיה טוב, לא משנה מה יהיה- יהיה טוב. סיימתי.
לבשתי בגדיי יום-יום, למקרה שני אצטרך לקום וללכת לאחר הארוחה.
עמדתי מול המראה וסדרתי את השיער.
"גיא, אני צריכה לספר לך משהו. הייתי עם מישהו" אמרתי לעצמי, "לא, לא ככה." המשכתי לדבר לעצמי.
"אתה זוכר את רמי? היינו ביחד." "אוייש, לא!" המשכתי. "אני מקווה שלא תכעס, אבל בגדתי בך..." "נו מה, אני מטומטמת? מה זה 'אני מקווה שלא תכעס'" דברתי לעצמי בלגלוג.
"גיא, אני אוהבת אותך.. אבל הייתי עם מישהו", "אני באמת לא התכוונתי לעשות לך את זה, אבל לא יכולתי...", "זה היה מזמן, אני לא ידעתי מה אני עושה!", "בגדתי בך", "אני חייבת לספר לך משהו גיא, בגדתי בך", "שכבתי עם מישהו אחר", "אם הייתי בגודת בך, היית נפרד ממני? אז זהו, שבגדתי בך...", "חשוב לי שתדע שאני רק איתך, זה סתם היה...", "אני לא הבנתי מי אני..", "זו הייתה מעידה חד פעמית, שלא תחזור יותר!". התהלכתי בחדר ודיברתי לעצמי אולי חצי שעה, בתקווה למצוא את הדבר הכי נכון להגיד. התייאשתי והחלטתי שזה יבוא לבד.
עמדתי לחוצה ליד השולחן והבטתי בשולחן כמה פעמים כדי לבדוק שלא שכחתי משהו. 'תרגעי', חשבתי לעצמי, 'קחי נשימה עמוקה, ותרגעי'.
"היי מאמי, מה נשמע?" גיא נכנס וקטע את מחשבותיי. הוא ניגש אליי ונשק על פי. קפאתי.
"אה.. הכל טוב, מה איתך?" עניתי בגמגום קל.
"הכל בסדר. מה יש?" שאל כשהוא מניח את דבריו במקומם.
"אה.. כלום, כלום. הכנתי לנו ארוחה." חייכתי. ניסיתי להראות הכי טבעית שיש, אבל המחשבות הרגו אותי, הלחץ הקפיא אותי.
"אוו, ולכבוד מה הארוחה?" חייך חיוך מאושר. כנראה הוא היה רעב.
"בוא פשוט נשב לאכול." התחקמתי משאלתו, ומיהרתי להושיב אותו ולהביא את האוכל.
הוא התחיל לספר לי איך עבר היום שלו, וסיפרתי לו מה אני עשיתי היום. כך חלפו להם 30 דקות של שיחה יומית, ואז החלטתי שאני לא יכולה לשמור את זה יותר.
"את מבינה? אז הוא לא ידע מה להגיד לו..."- "גיא," קטעתי אותו באמצע סיפור שהוא סיפר לי. "והוא כולו ניהיה אדום, בחיים שלי..."- "גיא," המשכתי לנסות לקטוע אותו, "באמת שזה היה קטע כל כך מצחיק," הוא המשיך לספר כשהוא צוחק ועיניו כבר התמלאו דמעות מצחוק, "אני באמת בחיים..."- "גיא, אני.." הוא לא נתן לי להכניס מילה. "גיא!" כבר הגברתי את כולי. הוא שתק והסתכל עליי כלא מבין למה אני לא צוחקת. "גיא, אני צריכה לספר לך משהו." אמרתי עם מבט מושפל מטה. הוא רק הסתכל עליי, וציפה לגרוע מכל. "אני מצטערת." אמרתי בלחש. הוא המשיך לשתוק. "אני לא נפרדת ממך עכשיו, ואני הכי לא רוצה שזה יקרה... אני פשוט מצטערת." אמרתי כשאני מביטה לו בעיניים וכבר מרגישה את הגרון מתחיל להחנק, "מעדתי..." אמרתי לאחר שבחנתי את עיניו וראיתי את הפחד שבהן.
"מתי?" הוא שאל בתקיפות.
"מזמן." עניתי והשפלתי מבטי שוב.
"מה זה 'מזמן'?" הוא שאל שוב בתקיפות והניח את מזלגו.
"8 חודשים." אמרתי.
שקט.
הוא קם בחדות מכסאו, והתהלך בין הסלון למטבח כשידיו מונחות על מותניו.
"אני כל כך מצטערת." עניתי וכבר לא יכולתי לשמור את הבכי.
"עם מי?" שאל בעצבנות.
"רמי."
הוא עצר. "למה עכשיו החלטת לספר לי?" הוא התקרב אליי בכעס.
"כי.. כי אתמול הוא הופיע לי במשרד, והכל חזר אליי.. היום החלטתי לספר לך." אמרתי.
"אה, יפה! מגיע לך פרס!" הוא אמר בקול רם כשהוא מוחה כאפיים.
"דיי, גיא." אמרתי.
"אל תגידי לי 'דיי,גיא', אל תגידי לי 'די,גיא', את שומעת?! אל תגידי לי 'דיי,גיא'!!" הוא אמר לי כשהוא מגביר את קולו ממילה למילה עד שזה ניהיה צעקות של ממש.
"גיא, אני מצטערת..."
"זה לא מעניין אותי שאת מצטערת! למה לא יכולת לבוא ולספר לי את זה לפני שמונה חודשים?! למה היית צריכה לתת לי להעביר את השמונה חודשים האלה בשקר?!" הוא צעק עליי.
"גיא, אני פחדתי... אני פחדתי לאבד אותך.."
"אהה, יופי! ועכשיו את לא מפחדת?!" הוא המשיך לצעוק.
"עכשיו אני הכי מפחדת.." אמרתי בשקט.
"אני לא מבין אותך." הוא המשיך לתהלך בין הסלון למטבח.
"גם אני לא מבינה את עצמי." אמרתי והבטתי בו.
"תפסיקי עם זה." אמר. הוא התיישב על הכיסא, שם את מרפקיו על השולחן, וטמן את ראשו בכפות ידייו.
"את שקרנית" הוא אמר לאחר כמה דקות.
קמתי והתקרבתי אליו, קיפלתי את ברכיי ורכנתי אליו, "אני יודעת. ואני כל כך מצטערת, גיא..." אמרתי בשקט. הבכי לא נתן לי לדבר, "זה קרה רק פעם אחת בכל הקשר שלנו, אני לא ידעתי מה אני עושה, גיא. אני מבטיחה לך ואני נשבעת לך שזה קרה רק פעם אחת." הוספתי לאחר דקה.
"פעם אחת יכולה להרוס הכל." הוא הרים את הראש קצת והביט לי בעיניים.
"אל תתן לזה להרוס לנו את כל מה שיש בנינו. זה קרה מזמן." אמרתי.
"מבחיניתי לא היה כלום, זה לא נחשב כשמשקרים.. את מבינה? את שיקרת לי!" הוא אמר בשקט, "את שיקרת לי.." הוסיף בשקט שנית.
"גיא, אני מבטיחה לך שזה קרה רק פעם אחת, זה לא יקרה יותר.. אני מבטיחה לך.. אני כל כך נגעלת מעצמי..." אמרתי.
"איך את רוצה שני אאמין לך עכשיו?" שאל. שתקתי.
"אני באמת לא יודעת.." הוספתי לאחר חצי דקה. המשכתי להביט בו כמה שניות, ועיניי התמלאו שוב בדמעות. הוא החזיר את ראשו לידיו, והבנתי שזה הרמז שאני צריכה לעזוב אותו עכשיו.
קמתי, לקחתי את הסווטשירט שהיה תלוי על המיתלה ליד דלת הכניסה, את התיק שהיה מונח ליד השידה, את המפתחות שהיו מונחות על השידה, פתחתי את הדלת, הסתובבתי אליו חצי סיבוב "אני מצטערת..." אמרתי בבכי שקט. חיכיתי כמה שניות ויצאתי.
והוא יצא גם ממש ארוך.
חשבתי אפילו לחלק אותו ל2, אבל בסוף ויתרתי.
חזרתי לכתוב את הפרקים בוורד, ככה שנראה לי שתקבלו פרקים הרבה יותר מהר. (:
פרק הקודם איכזבת עם כמות התגובות שלכם, מבאסים שכמותכם. :(
בבקשה תגיבו, זה ממש חשוב לי.
טוּלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טוּלי סיפורים (ע"ר).