אלף סליחות על האיחור הענקי הזה.
אני פשוט בחרא תקופה, חרא מצב רוח, מפוצצת בלחץ.
אני באמת משתדלת.
תקשיבו, כתבתי את הפרק ומצאתי שיר שדיי מתאים לו, יותר נכון לסוף... אבל הסוף של השיר מתיישב בול על הסוף של הפרק, אז תשימו אותו מתחילת הפרק, ככה שזה יתאים.
אז הינה http://www.youtube.com/watch?v=hjky7v7JIow.
שיר מהמם, תהנו. (:
פרק 5:
התהלכתי ברחובות הרבה זמן, חשבתי על הכל.
הפלאפון צלצל- "רונית מחייג אלייך", "תפוס" לחצתי והחזרתי לכיס.
"תביא לי
NEXT בבקשה" אמרתי למוכר, "תודה. כמה זה?" שאלתי, "12 בקשה" אמר בקול מזרחי. "תודה" הנחתי את השקלים בידו.
אחרי שעה של הליכה מצאתי מקום חשוך בפינת רחוב שקט, והתיישבתי על המדרגות שם. הוצאתי סיגיירה אחת והתחלתי לעשן.
לכל שאיפה הקדשתי ריכוז משלו, הנאה אחרת.
המחשבות התרוצצו לי בראש, הרגשתי את הבטן מהתפכת. "את פשוט זונה דפוקה" אמרתי לעצמי בשקט, תוך כדי שאני מועכת את הסיגיירה על המדרכה.
הפלאפון צלצל שנית. "רונית מחייג אלייך".
"כן" אמרתי.
"מה קורה איתך? למה את לא עונה?" שאלה בדאגה.
"אמרתי לו." עניתי בקצרה.
"נו, ומה היה?"
"מה היה? הוא קם וחיבק אותי ואמר לי כמה הוא אוהב אותי." עניתי.
"יהיה בסדר!" אמרה, "איפה את?" הוסיפה מיד אחר כך.
"ברחוב." עניתי.
"מה את עושה שם?!" נבהלה.
"אני לא יכולה להיות בבית. הוא לא רוצה אותי שם." אמרתי.
"תפסיקי לדבר שטויות ותחזרי הביתה עכשיו!" אמרה לי בעצבים.
"אני הולכת למשרד קצת, הוא בטח רוצה להיות לבד." אמרתי וניתקתי.
התיישבתי בחושך במשרד, רק מסך המחשב האיר את המקום באור כחול.
נשענתי לאחור ועישנתי עוד סיגרייה, שכוס הקפה שלי מונחת על השולחן ורגליי לידה. הבטתי לתקרה, וחשבתי.
הכתב אומר/ת:
אם את מחוברת זה או שהוא סלח והעביר את זה, או שלא.
נעמה אפשטיין אומר/ת:
או שלא.
הכתב אומר/ת:
אני מבין. זה יעבור.
נעמה אפשטיין אומר/ת:
אני יודעת.
הכתב אומר/ת:
אל תכנסי לדכאון, זה יעבור.
נעמה אפשטיין אומר/ת:
אני עכשיו במשרד, מקודם טיילתי ברחובות.
הכתב אומר/ת:
קצת חשיבה על המצב ועל מה שהיה, לא יזיק לא לך ולא לו. את יודעת, הוא בכל מקרה חיי שמונה חדשים בשקר.
נעמה אפשטיין אומר/ת:
אתה צודק, בגלל זה קמתי והלכתי.
אבל אני חייבת לחזור.
הכתב אומר/ת:
את תחזרי, אל תדאגי... רק תתני לא קצת זמן.
נעמה אפשטיין אומר/ת:
ואם יצאתי מ9 מהבית ועכשיו 12? מתי?
הכתב אומר/ת:
את יכולה גם עכשיו.
נעמה אפשטיין אומר/ת:
אתה בטוח?
הכתב אומר/ת:
כן. ב-100%.
נעמה אפשטיין אומר/ת:
איך אתה היית מגיב אם החברה שלך הייתה בוגדת בך, ומספרת לך על זה רק לאחר שמונה חודשים?
הכתב אומר/ת:
הכי מתעצבן בעולם, הכי כועס בעולם, הכי מושפל בעולם, הכי עצוב בעולם, הכי פגוע בעולם, והרשימה עוד ארוכה.
נעמה טפשטיין אומר/ת:
זאת אומרת שאין סיכוי?
הכתב אומר/ת:
ברור שיש סיכוי, אבל עכשיו זה יהיה מוזר.
נעמה אפשטיין אומר/ת:
היית סולח?
הכתב אומר/ת:
אולי, לא בטוח.
תחשבי, את בגדת בו, את היית עם גבר אחר בזמן שהייתם ביחד.. ומה עוד והכי חשוב? שלא סיפרת לו על זה, לא הצטערת בפניו על זה. אולי הצטערת בתוכך, אבל זה לא מספיק. אני אתן לך דוגמא, זה כמו להתאפק לפיפי, ולשמור אותו בתוך עצמך... זה אומר שזה עבר? שזה נגמר? לא, כי הוא עדיין בתוכך, הוא לא יצא, אז לא להוציא אותו ולשמור לעצמך לא עוזר בשום דבר.
את לא סיפרת לו, מבחינתו זה כאילו לא היה אכפת לך. ועכשיו, אחרי שרמי בא אלייך למשרד, פתאום נזכרת בזה. הוא עכשיו פגוע, כועס, מושפל וכו', יותר ממה שהוא היה יכול להיות אם היית מספרת לו באותו הזמן. אצלו בראש זה כאילו "אני לא מאמין שהיא לא סיפרה לי עד עכשיו, נתנה לי לחיות בשקר שמונה חודשים, והחליטה בסופו של דבר לספר לי רק בגלל שהוא הגיע לה למשרד, אחרת זה לא היה קורה, אחרת הייתי נשאר לחיות בשקר עד שהגברת תועיל בטובה לשתף אותי בהתנהגות שלה", את מבינה? זה גרוע.
נעמה אפשטיין אומר/ת:
אתה כל כך צודק שזה מעצבן.
הכתב אומר/ת:
תספרי לי על זה. אני לא אוהב שאנשים כל כך צודקים.
נעמה אפשטיין אומר/ת:
בדיוק כמוני.
נעמה אפשטיין אומר/ת:
טוב, אריאל, אני הולכת אליו. תודה רבה, אתה הכי עוזר לי, הכי הרבה מכולם. תודה רבה, נדבר.
כיביתי את המחשב ויצאתי מהמשרד.
נסעתי הביתה, כשכל הנסיעה מלווה במחשבות קשות. ידעתי שאני מגעילה, הבנתי את זה.
כשהגעתי, עליתי באיטיות לדירה.
פתחתי את הדלת בשקט ובאיטיות, כאילו מפחדת מהתפרצות.
הוא ישב שם, על הספה, מכווץ מאי פעם. הוא לא הביט אליי, לא הפנה מבט, המשיך להביט אל הטלוויזיה במבט חלול, לא באמת מרוכז בטלוויזיה, לא באמת מקשיב או רואה.
הנחתי את דבריי על השידה, והתקדמתי לעברו.
המחנק הגיע...
התיישבתי לידו, הוא עדיין לא מביט אליי.
"אני מצטערת" אמרתי לאחר כמה שניות בקול רועד.
"אני כל כך מצטערת..." אמרתי ודמעה נוצצת אחת נפלה. דמעה כבדה.
עכשיו הוא כבר הפנה את מבטו אליי. רק מביט, בוחן את עיניי האדומות, מביט במבט קשוח.
בכיתי בשקט והבטתי בו, נתתי לו לבחון את עיניי, להבין אותי. לאט לאט מבטו התרכך.
"
סליחה" אמרתי לבסוף בלחש.
"את מבטיחה שז..." אמר בשקט אך קטעתי אותו "אני מבטיחה שזאת הייתה מעידה חד פעמית וזה לא יקרה יותר, גיא, אני מבטיחה לך, אני כל כך מצטערת." אמרתי מהר.
לאחר כמה דקות הרפה את גופו, נרגע.
חלצתי את נעליי, הנחתי את ראשי עליו.
הוא לא התנגד, נתן לי לשים את ראשי על רגליו.
הוא הסתכל עליי, על פניי, וליטף אותי.
"אני לא מספיק לך?" שאל לאחר דקה.
"אתה הכי מספיק לי בעולם, זאת אני המטומטמת." עניתי כשמבטי מופנה לטלוויזיה.
"אז למה?" שאל.
"אני לא יודעת..." עניתי בקול צרוד.
הוא המשיך ללטף אותי ולהרגיע אותי. ידעתי כמה הוא מקסים, ידעתי כמה הוא טוב בשבילי.
"תודה.." אמרתי בלחש, "תודה שסלחת לי..."
תגובות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טוּלי סיפורים (ע"ר).