כאן אין צפירת הרגעה!
כשסף הרגישות שלנו עולה, החושים מחודדים ודרוכים
ושגרת יומנו
המטורפת מטרידה, משבשת ומטריפה את דעתנו.
כיצד עלינו לנהוג במצבים הללו?
כשלהקה של ציפורים פתאום נוסקת לשמים...
צבע אדום!
כשעשן מתמר ממרחק ואין אנו יודעים למה...
צבע אדום!
כשמישהו רץ ברחוב ללא סיבה (אפילו סתם לאוטובוס)
צבע אדום!
כשהשכנה מנערת שטיח, הרעש העמום נשמע כמו...
צבע אדום!
כשמתקרב אוטו גלידה /אלטיזכען/מוכר אבטיחים
מרחוק הכריזה נשמעת כמו...
צבע אדום!
כשפיצוץ עז מהדהד ללא שום אזעקה, חייבים לברר אם
הכריזה בסדר
ולמה לא נשמעה שום אזעקת...
צבע אדום!
כשאתה מסתובב בחוץ ברגל/ ברכב וכל הזמן מחפש
מקום
מוגן להסתתר בו, אם יהיה...
צבע אדום!
כשישנה רגיעה ארוכה, ואתה יודע ששם בעזה הם
מתחמשים,
אתה דרוך כי אתה יודע שתכף שוב תהיה אזעקת...
צבע אדום!
אתה חייב להיות מעודכן בכל רגע נתון היכן יקירך...
אתה ממהר להתרחץ שזה לא יתפוס אותך במקלחת...
אתה מתכנן בקפידה מתוך שינה, את מי מהילדים
להעיר קודם,
ואיך לרוץ במדרגות למטה מבלי ליפול, ואיפה
להסתתר
כי אין מיגון בבית!!!
אבל אתה גם מפתח הומור שחור ו"מזמין השכמה"
לשעה המבוקשת...
אתה מתעסק בזה כל הזמן, והמחשבות על עזיבה כבר
לא בחשבון
כאן הבית שלנו.
ואתה אומר לכולם ש"מה שלא הורג אותך – מחשל
אותך"
אבל זו סתם קלישאה, כי זה כן הורג אותך:
את שמחת החיים שלך,
את הרצון לצאת לבלות ולהשאיר אחריך את הילדים,
והמחשבה שאם יקרה להם משהו, אתה לא תסלח לעצמך
שלא עשית
מספיק כדי להגן על יקירך.
אתה יודע שכן אכפת לאזרחי המדינה,
אבל לא מספיק לאלה שבראשה.
אנחנו לא גיבורים – אבל גם לא מסכנים.
אבל יותר מכל מטרידות אותך המחשבות על המשקעים
שהמצב הזה
יותיר, ומה יהיו ההשלכות שלהם בעתיד.
וכאן אצלנו אין שום צפירת הרגעה...
דורית דדון
תושבת שדרות.
כינוי:
כאן שדרות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
