שירן נכנסה הביתה ושמעה את אבא שלה צועק. היא לא הבינה מה פשר הדבר. בדרך כלל ההורים שלה לא רבים.

"...צריך לספר לה את האמת, אי אפשר להסתיר את זה יותר!" צעק אביה.

"יואל בבקשה לא...תן לי קצת זמן...אני אספר לה בבוא העת" אמרה אמה כמעט בבכי.

"העת הגיעה!ברגע שהיא חוזרת אנחנו מספרים לה" הוא צעק.

"מספרים לי מה?" אמרה שירן בשקט ממקומה ליד דלת חדרם של הוריה.

"שירן מתוקה אנחנו..."אמרה אמה.

"אנחנו מתגרשים!"התפרץ אביה לדברי אמה.

שירן לא הגיבה. היא נשארה לעמוד מספר דקות ליד דלת חדרם של הוריה ואז רצה לחדרה ונעלה את הדלת.

היא התקשרה ליואב אחרי שלא מצאה דרך להעביר את מצב הרוח.

"יואב אני יכולה לבוא אליך?" שאלה אותו על סף דמעות.

"בטח, מה קרה? למה את נשמעת ככה?" הוא שאל בדאגה.

"אני אסביר לך כשאגיע אליך" היא ענתה.

"טוב, אז תבואי מהר..."אמר יואב.

"עכשיו תספרי לי מה קרה?" אמר יואב אחרי שהם נכנסו לחדרו וסגרו את הדלת.

שירן פרצה בבכי ויואב ניגש לחבק אותה, חיבוק חזק כזה, חיבוק אוהב.

"ה...הם..מת..מתגרשים" היא אמרה בבכי.

"מי" הוא שאל בתמימות.

"מי נראה לך?! ההורים שלי" אמרה ספק בצעקה ספק בבכי.

"א...אנ..אני מצטער"

"זה בסדר זה  לא באשמתך. אבל אני אפילו לא יודעת למה!" אמרה ונשכבה על מיטתו ולאט לאט היא לא שמה לב ונרדמה.