עוד בעל של מורה

מתחילה עוד שנת לימודים, הריטואל חוזר, יש שביתה, אין שביתה, מה יקרה, מדברים עם המורים, מראיינים תלמידים, שרת החינוך מופיעה בתקשורת ורק אותנו שכחו.

כן אנחנו, שנשואים למורים, יושבים בצד, מקשיבים, רואים את הגל התקשורתי שלוחץ על אחד מהצדדים (ובדרך כלל על אשתי) ושותקים.

אז החלטתי להתחיל ולתאר, אחת ולתמיד, מה זה בדיוק להיות נשוי למורה, המחיר הכבד שהמשפחות שלנו משלמות, תחושת השליחות שאשתי מתמלאת בה כלל פעם שמתחילה שנה חדשה ושנגמרת כל פעם שמגיע תלוש משכורת.

נתחיל עם הפרק הראשון –

למה היא עשתה את זה?

הסימנים היו על הקיר מהלידה, אני בן של מורים שידע בדיוק מה זה לגור בבית עם אבא שמלמד את הילד שלו (לא אותי, תודה לאל) וגם היא בת של מורה.

כשהתחתנו היא עדיין לא חשבה להיות מורה, היא סיימה את התואר (בחינוך ופסיכולוגיה למי ששואל) וחיפשה עבודה ואז הגיעה ה"הארה" נעשה הסבה להוראה לגיל הרך, "תמיד רציתי להיות גננת".

ניהלנו על כך שיחות ארוכות, ניסיתי להזכיר לה מה זה להיות מורה (הרי ההורים שלנו היו שם), כל שיחה הסתיימה באמירה שהיא צריכה להגשים את עצמה, צריכה סיפוק מהעבודה, ולהיות מזכירה (גם אם המשכורת יותר גבוהה) זה להרגיש שהיא לא מנצלת את הפוטנציאל שלה, אז עברנו הסבה להוראה.

כבר אז התחילו הסימפטומים שילוו את החיים שלנו, היא לומדת, אני גוזר, היא לומדת אני מדביק, כי לכל מורה יש בעל שתפקידו לעזור בלילה להכין עזרים/כרזות וכד'. זה מתחיל בזמן הלימודים כשצריך להכין פרוייקטים ועם הזמן זה ממשיך ומתגבר (כי כל פעם משנים שיטה).

הלימודים לתעודת הוראה עברו לה במהירות, נכון היא הייתה בתחתית שרשרת המזון בבית הספר (היא הרי הסמינריונית) אבל היא עבדה עם מורה מקסימה שלימדה אותה המון (במיוחד איך להשקיע ולהשקיע גם אחרי ששוקעים), הילדים היו מקסימים (מנטרה חוזרת) ואנחנו? חוזרים בערב מהעובדה, הרוגים,יושבים ומדביקים.

ראוי לציין שיש שלוש תופעות שמלוות כל משפחה שבה יש מורים:-

א.         משלמים למי שישמור לנו על הילדים כדי שהיא תוכל לשמור על ילדים של אחרים.

            כבר מזמן אמרו שמורה הוא השמרטף הלאומי וזה לא צחוק, אסור לה להיות חולה (ולמי שלא מאמין שישאל את המנהלת שלה שקיבלה טלפונים נזעמים מהורים כשהיא הייתה חולה ונאלצה להעדר מהלימודים) ואם הילדים שלה חולים אז גם אסור לה להעדר מהלימודים. אם יש ישיבת מורים זה רק אחרי הצהריים, פגישות עם הורים, הם לא יכולים בבוקר כי הם עובדים אז למה לא אחר הצהריים, בזמן החופשה צריך להיות בבית ספר לסדר לפני, לסדר אחרי ובל נשכח את ההשתלמויות שכולן אחר הצהריים.

ב.         הטלפון משמש בעיקר בכדי שהורים יתקשר להתלונן ואסור שהוא יהיה תפוס.

            כי אם הוא תפוס יתקשרו לנייד, ואם היא לא זמינה (כי חס וחלילה היא באירוע משפחתי או אולי בנוחיות) אז יתקשרו למנהלת להתלונן שהיא לא זמינה. ולא משנה מתי מתקשרים, זה מתחיל בשבע בבוקר ונגמר באחת עשרה בלילה, גם אם הילד בוכה, גם אם היא במקלחת היא צריכה להיות זמינה כל הזמן כי להורה יש זמן רק עכשיו.

ג.          הילדים שלך תמיד אחרונים בתור.

            הרי אם יש מסיבת חג/סיום שנה/יום הורים אז רק האבא ניגש (כי לאימא יש התחייבויות אחרות ל40 ילדים אחרים), אמא לא תכניס את הילד ליום הראשון בגן, היא לא תראה אותו מגיע נרגש לבית הספר בכיתה א', היא לא תצא איתו לטיול, רק שיעורים היא תוכל להכין איתו (לפעמים).

אז למה הא עשתה את זה, אני כבר 10 שנים שואל את אותה שאלה ואין לכך תשובה, כל שנה אני מקבל את אותו הסבר (מעניין שכל המורים אומרים את אותו הדבר – כנראה הם עבור שטיפת מוח בסמינר):- זו שליחות, לעבוד עם ילדים זה תענוג (והרי הם עדיין קטנים) וכד'. כנראה שזה נכון כי פריירים לא מתים, הם רק מתחלפים.

נראה לי שישנו פגם גנטי שנובע משילוב של מזוכיזם מולד ותחושת התגלות משיחית דתית שגורם לאנשים לבחור במקצוע ההוראה.

כמו שאתם מבינים זה לא עזר, היא סיימה את ההסבה ועכשיו צריך לחפש עבודה, ושלא תחשבו שזה היה פשוט (נדבר על כך בפעם הבאה)