מארי אליזבט יאנג צרחה כל יום בשעה חמש אחר הצהריים. לקראת השעה חמש ושלושים היא הייתה עוצרת כדי לקחת הפסקה, וממשיכה מיד בשנית בשקיעת החמה. מארי אליזבט יאנג לא הייתה זמרת אופרה; או כך לפחות טענו השכנים כשהתקשרו לצלצל למשטרה בכעס. היום הם כבר הפסיקו, אבל מידי פעם מתחלפים השכנים וחוזרות התלונות. המשטרה אף פעם לא הייתה באה.
למארי אליזבט שיער בלונדיני ארוך וסבוך. עיניה תכולות כדמם של הוד רממותם, ושפתיה דקות וסדוקות, עייפו מצעקותיה. עורה החיוור, שקורן באור הבוהק שמשווים הקירות הצחורים, גורם לצדודיותה להראות שבירה כבובת חרסינה היושבת רחוק על מדף גבוה, בוהה באוויר בחיוך ריקני ונצחי, ממתינה לרגע שבו תיפול ותתנפץ על הקרקע לעשרות רסיסים כואבים. כבר שנים שלא היו למארי אליזבט יאנג בובות. נשארו רק החברים, וד"ר ברנרד אמר שרובם יעזבו אותה בקרוב, אבל רק עוד מעט. מארי אליזבט לא מאמינה לו, אבל שמחה שעכשיו לזמן מה, עוד יש לה אותם. יש לה את מר טיבל שתמיד מתלונן שמחניק ומבקש לפתוח חלון, את גברת שרה גולדשטיין היהודיה האדיבה מהבית ממול, את בן-בן, הילד הנחמד שלפעמים נראה כל כך עצוב, ואת הלנה הקשישה, שאליה מעיזה מארי אליזבט יאנג ללחוש רק בשקט, בלילה מאוחר, כשכל האורות כבים והן נשארות להן לבד חבוקות מתחת לשמיכה, והלמות ליבה של הלנה מתאימות עצמן לשלה והיא לוחשת לה שירים וסיפורים על שודדים ובנות ים ושדים ומלאכים, ועולם טוב יותר, שבו אין קירות לבנים ואין ד"ר ברנרדים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת למכתבה