צריך לדבר על זה!

אתמול בבוקר, במהלך דיון ניתוח מקרה בסטאז' עלה נושא הזוגיות על הפרק.

המבוגרות שבקבוצה החלו מבקרות את הצעירים של היום "הם בורחים ממחויבות. מפחדים לקחת אחריות על החיים שלהם." אמרה אחת "הם מחכים שנים כדי להתמסד ואח"כ מתפלאים שהם נשארים לבד" אומרת אחרת. ואני יושבת שם, מרגישה צורך להגן על בני הדור שלי, ומוצאת את עצמי בעיצומו של ויכוח סוער על מה יותר חכם, להתחתן בגיל צעיר או בגיל מבוגר יותר? "הדור של היום שואל יותר שאלות. מטפל בעצמו. מתפתח יותר" מציגה בחורה צעירה טענה "כן בטח" עונה לה המבוגרת "כי כל אחד הופך למטופל היום. כל דבר הופך לביג דיל. פעם ללכת לפסיכולוג היה בושה וחריג. היום מי שלא מטופל נחשב חריג ולא בסדר". ופתאום השתתקתי. הקשבתי לשיחה הקולחת והרצינות שבה היא התנהלה ופתאום קלטתי "הם לא יבינו. הם לא יכולים להבין. בני האדם כל כך סגורים בתוך מערכת האמונות שעל פיהן הם גדלו שהם פשוט לא מסוגלים לפתוח את הראש ולקבל שדברים משתנים, דברים מתפתחים. ואולי דווקא זה לטובה.

אז נכון, החבר'ה הצעירים היום מתחתנים הרבה יותר מאוחר מפעם. נכון, הם מביאים ילדים הרבה יותר מאוחר, הם מטפלים יותר בנפש, נוסעים יותר לארצות רחוקות ומחפשים אחר תשובות שמובילות ליותר שאלות (וחוזר חלילה). אבל החבר'ה הצעירים של היום גם בוגרים יותר, בשלים יותר, מפותחים יותר.

ואני לא אומרת שזה טוב יותר או רע. אני רק מציגה את העובדות.

אני מכירה גבר בשנות השלושים שלו. נשוי לאישה מקסימה ואבא לילדים חכמים ומדהימים. לכאורה, מצב אידיאלי. לא? אז זהו, שלא. הבחור לא מרוצה מכלום. הוא שונא את העבודה שהוא תקוע בה, הוא רוצה ללמוד משהו אחר, אולי אפילו לפתוח איזה עסק עצמאי. אבל עכשיו לעצור הכל ולהגשים את עצמו נראה לו כמו חלום. כל הדברים שהיה רוצה לעשות עם עצמו רחוקים ממנו והלאה כי יש לו משפחה לפרנס. הוא מתוסכל. הוא מורד, הזוגיות מושפעת מזה ויש תחושה שהדרך למטה כבר סלולה. הוא משלים עם "מר גורלו".

לעומתו, אני מכירה גבר אחר, באותו הגיל בדיוק כמו הנשוי. רק שזה רווק, חי בדירה קטנה במרכז תל אביב לבדו וקורע את התחת שלו כדי להגשים את החלום הכי גדול שלו. הוא עובד קשה ומקדיש את חייו לחלום. בין השאר, הוא הולך לסדנאות ומטופל באופן קבוע כדי להמשיך ולהתפתח, הוא מכיר בחורות ומחפש ריגושים. הוא מרגיש טוב עם החיים שלו, הוא מרוצה ואפשר אפילו להעיז ולומר, מאושר. הוא חיי את הרגע. כרגע.

זה לא שהרווקים בני הדור הזה לא רוצים זוגיות (ואני כמובן מדברת על הרוב, תמיד יש יוצאים מן הכלל). כולנו חולמים על משפחה, על זוגיות, על רומנטיקה אפילו. אבל כולנו גם מבינים ש"לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה" לא באמת קיים כמו באגדות. גם אם תתעלמו מעיתונים וחדשות, קשה יהיה לפספס כמה המצב אחר ממש שדמיינו כילדים. המצב ביטחוני, הכלכלי, הנפשי... מה לא? אבל לא על זה רציתי לדבר, אם כי זה קשור בקשר ישיר מאוד לנושא ולא חסר מה להרחיב פה.

אנשים חיו, במשך שנים, בשביל לשרוד. אני לא יודעת אם איי פעם הם ידעו שאפשר גם אחרת.

והנה היום, בעידן הרוח החדש, הם מבינים שכוח הבחירה בידם. הם פתאום רואים אפשרויות חדשות אל נגד עינייהם ואנשים יותר ויותר בוחרים לחיות מתוך בחירה. יותר ויותר אנשים מטפלים באמונות ובדפוסי התנהגות ישנים שחוסמים את דרכם להגשמת עצמם. יותר ויותר צעירים בוחרים להתמקד ולהאמין בעצמם קודם כל, להתפתח ולגדול קודם כל, הרבה לפני שהם יכנסו למערכת יחסים בה צריך לדעת לתת ולקבל.

יותר ויותר נשים בוחרות ללכת בדרך שונה מזו שהוכתבה להן בילדותן. הן בוחרות להכיר את עצמן, את הנשיות, את המיניות, את החלומות והתקוות שלהן לפני שהן יכנסו למערכת זוגית והרבה הרבה לפני שהן יביאו ילד לעולם ויקדישו לו את חייהן. הן מעזות לפתח קריירה, להיות עצמאיות. לדאוג קודם כל לעצמן.

יותר ויותר גברים מבינים את כובד ההחלטה לבנות משפחה. הם מבינים שזוגיות זה משהו שצריך לעבוד עליו כל הזמן. שילדים זו אחריות שאם עושים את זה מבחירה יכול להיות דבר מופלא ואם לא בשלים מספיק זה יכול להיות סיוט. הם לוקחים את הזמן להגשים את החלומות שלהם ולמה לא בעצם? להם אין שעון ביולוגי שמתקתק...

אז מה אני אומרת פה בעצם? דברים השתנו, בסדר. לא חידשתי פה הרבה.

אבל מה שהכי חשוב, זה להבין מאיפה זה בא... וזה בא מהמציאות הקיימת.

המציאות היא שאחוזי הגירושים קפצו לשמיים בשנים האחרונות, ואנחנו מדברים על רוב דיי גדול של הדור המבוגר יותר. המציאות היא שיש כ"כ הרבה ילדים בלי אבא או אמא או שניהם. המציאות היא שנשים היום מודעות יותר לערכן וגברים לא קופצים כ"כ מהר למקומות שהם לא בשלים או בוגרים דיים להיות בהם.

מה חשבתם? שתוכלו לספר לנו על הנסיך וסינדרלה בלילה ובבוקר לבשר לנו שאבא ואמא נפרדים לזמן מה? חשבתם שתוכלו ללמד אותנו על הקשבה ורגע אח"כ לצרוח? חשבתם שרק לכם הבטיחו יונה עם עלה של זית ושמונה עשר שנה אח"כ שלחו אתכם לצבא לאבד את התמימות?

עדיף היה להנשא מתוך שידוך? להתחתן בתוך המשפחה או להביא ילדים בגיל 16? ובכלל, מה זה משנה בכלל? המציאות היא כזאת. וכולנו צריכים להתחיל לפתוח את הראש ולהתרגל לשינויים שקרו פה במאה האחרונה. אי אפשר להאשים את הדור הצעיר יותר או המבוגר. אי אפשר לשפוט מה היה טוב יותר ומה היה פחות. זה מה יש. וצריך לדבר על זה!