הולכת
בין עצים גבוהים, ומרחוק רואה שמיים ושדות
מעלי
טיפות יורדות, מרגישה אותן זולגות
אני
רואה דממה, אני שומעת חשיכה,
מגששת
בידיי קדימה להמשיך בהליכה
ממול
שביל עפר צהוב אך האופק כה רחוק
אני
רואה ילדה קטנה מנופפת לי בחיוך מתוק.
"מי
את ילדה קטנה? למי את מחכה?
דומה
למלאך קטן. את מוכרת לי נורא."
והילדה,
לה סיפורים, מעשיות ודימיונות אין ספור
בעיניה
אני רואה את החופש ואין לה שום מעצור
היא
רוקדת לעצמה, היא שרה היא שמחה
היא
אוהבת, היא שונאת, היא מחבקת ובוכה
היא
חופשיה כמו הרוח, היא קלה כמו נוצה
ואני
איתה נסחפת בקפיצה אל תוך המחילה
הנפילה
כה ארוכה, או אולי איטית, לא בטוחה...
והילדה
צוחקת, מתגלגלת, מניעה היא את גופה
"לרקוד
על סוס, על סוס לבן אל המרחק" היא שרה בצעקה
"לרקוד
בשלל צבעי הקשת אל הזריחה והפריחה"
אני
לוגמת את קולה ועוצמת את עיני
איך
היא שרה בקולה העדין את תפילותיי.
ארנב
ורוד עומד בפתח מסדרון ארוך לבן
בידו
רק מחוגים, בלי שעון ובלי זמן
את
האחד מפנה למעלה לשמיים שהפכו פתאום סגולים
והשני
מפנה לדלת מזהב עליה כתוב "דלת הקסמים".
והילדה,
ללא תמיהה, מדלגת בקלילות היא לעברה
"חכי
לי רגע" אני צועקת, אך תוך שניות היא נעלמה
"אל
תוך הדלת" אומר הארנב "אם תכנסי רק אז תדעי"
"מה
אדע?" אני שואלת "או... את זה את תגלי..."
עומדת
שם לבד. לאן כולם פתאום רצים?
הילדה
שם כבר בחוץ, או שבעצם, זה בפנים...?
הלב
דופק, הגוף רטוב, הכל סובב סביבי בעיגולים
זה
הכדור האדום או הכחול עכשיו, תחליטי! אני שומעת קול בבפנים
האם "לדעת" זהו צורך, זהו חשק או רצון?
האם
לגלות שיש מעבר זה נחוץ? ומה נכון?
האם
ללא הידיעה הכל שקר וכזב ואין בכלום אמת?
האם להכנס עמוק פנימה זוהי זכות או שטימטום ללא חת?
הנה אני כאן אל מול הדלת יודעת שזה עכשיו או לעולם
יודעת שהסקרנות והכמיהה לא תרשה לי להשאר מאחורה עם כולם
אז העזתי.
פוקחת עיניים. גן גדול ירוק ונוצץ נגלה אל מול עיני
הפרחים פורחים מן השמיים ופירות אדומים צומחים מתחת לרגליי
זחל חולמני יושב על פטריה ומעשן לו ג'ויינט שמנמן
הוא מספר לי איך זה לחיות בעולם בו אין מחסום והכל ניתן
"עולם
בו אלהים שלך. הוא כל דבר שתרצי ותאמיני
כל
שם שתתני יהיה מותר, כל בחירה שתבחרי גם בלי שתביני.
אבל
הקאצ'" הוא לי אומר "שזה לא כ"כ פשוט
אך
לך ניתנה באהבה מתנת ההזדמנות."
האדמה
רועדת מתחתיי, אך אין לאן לברוח
היא
עוד תבלע אותי עמוק, אני פתאום רוצה לשכוח
פרצופים
ומעשים, מחשבות וריגושים
עולים
כמו גאות לגן, אותי הם מציפים
אני
דוחפת בידיים, אני טובעת בדמעות
עוד
רגע אני מוותרת ולא איכפת לי התוצאות
אז
שיחררתי.
פתאום,
בשמלה תכולה, עומדת שם אל מול שדה חיטה
נעלם
הגן ההפוך, נעלמו הזחל והמים, נעלמה הפיטריה
הולכת
יחפה על האדמה והיא רטובה וקרירה
ומאחוריי
קולות של צחוק, הקולות של הילדה
"תשירי
איתי" היא אומרת ומקפצת בקלילות
"אני
לא מכירה את המילים" אני אומרת בביישנות
"אין
מילים, אין מנגינה, אין חוקים או מצווה
אין
חובה, אין רשות, יש רק בחירה והזדמנות.
את
לא צריכה לדעת כלום, את לא חייבת להאמין
את
יכולה פשוט להיות ואין צורך להבין"
דממה.
חשיכה.
רק
הירח מאיר מעל באור חלוש
כוכב
זהוב מנצנץ מרחוק ברחוב האפל והתלוש
אני
תלויה בחוט כסוף בין שמיים לאדמה
אין
לי כנפיים או סולם אבל, משהו מחזיק אותי בטוחה
אני
לא יודעת שום דבר, אני כבר לא בטוחה מה נשאר
אני
לא יודעת במה מאמינה ומה סתם בדיה של העבר
שואפת
עוד שאיפה אחת אחרונה של ארץ הפלאות
היא
בתוכי עכשיו, אולי תמיד הייתה, ועד לפעם הבאה להתראות
ניתק
החוט ואני עפה שוחה בשמיים ובליבי לוחש הסוד
עוד
יש בי תהיות לפעמים, תמיד התרגשות וגם כמיהה לעוד.
הילדה
ואני רוקדות יחד במחול של ניסים ונפלאות.
יד
ביד, ריקוד שלנו, אני כבר לא פוחדת לבד להיות.