צריך לדבר על זה!

בדיוק שבוע היום מאז החלטתי להתחיל לנהל את הבלוג. זה דווקא נחמד הרעיון הזה של לכתוב ולפרסם. הרי אני גם ככה כותבת המון, ומה איכפת לי שאנשים יקראו? מה יש לי להפסיד? בכל יום השבוע נכנסתי וראיתי שאנשים באמת נכנסו, קראו ואפילו הגיבו. כתבתי על הרבה נושאים שמעסיקים אותי בתקופה האחרונה. אפילו לרגעים הרגשתי כמו קארי מ"סקס והעיר"…אבל אז בזמן שאני יושבת וכותבת לי קטע נוסף בנושא "צריך לדבר על זה – ילדים" שמעתי את הקול ההוא...

"מה עם אנשים שאת מכירה?"

"מה איתם?" אני שואלת וממשיכה לכתוב חושבת שאם אתעלם אולי הוא יעלם.

"עשית צעד גדול כשאזרת אומץ ונתת לאנשים שאת לא מכירה לקרוא… וזה יפה. כל הכבוד. אבל מה עם לתת לאנשים שאתה כן מכירה לקרוא?"

"לא. אין מצב!" אני מוחה ומנסה להמשיך בכתיבה אבל הקול לא מרפה

"הבלונדינית תשמח לקרוא, גם המורה והג'ינג'ית אולי… ואני בטוח שהמוסיקאי והרוחניק ירצו לקרוא ואולי אפילו אימא ואבא יתעניינו לקרוא ו…"

"ה-ש-ת-ג-ע-ת??????" צעקתי "מה פתאום?! הם יקראו את כל מה שאני כותבת? ואני עוד כותבת עליהם…? אין סיכוי! רק חסר לי שעכשיו הם יפרשו דברים שכתבתי לא נכון וזה יסבך אותי לגמרי… ורק חסר לי שאבא יקרא את הקטע שכתבתי על סקס!!!!! כל הקטע של הכתיבה זה שאני יכולה להביא את העולם הפנימי בלי ביקורת ומחשבה…"

"חשבתי שכל הקטע זה ללמוד להביא את העולם הפנימי החוצה בפני כולם…" הוא אמר בקול מאוכזב

"כן…"

"נו…?"

"אולי אני עוד לא מוכנה!"

"טוב…"

"זה מלחיץ נורא. מה יגידו? מה יחשבו? זה פתאום ממש לתת לאנשים שאני מכירה להכיר עולם פנימי שלם שאני נמנעת בדרך כלל מלהוציא."

"טוב."

"ואם הם יחשבו שאני כותבת ממש גרועה. איזה פאדיחה! מה הם יעשו? הם בטח ירגישו לא נעים להגיד לי ואני ארגיש לא נעים כי אני ארגיש שהם מרגישים לא נעים ו… זה דיי באסה!"

"טוב."

"נו מה? דיי! זה לא מתאים פשוט! חוצמזה, לא יהיה עכשיו לאף אחד כוח לשבת ולקרוא את כל מה שכתבתי. למי יש זמן לשטויות האלה…?"

"אה… אוקי."

"דיי! זה פשוט לא מתאים!"

"אם זה לא מתאים זה לא מתאים!"

"וזה דיי נחמד לכתוב ככה לאנשים שאני לא מכירה…"

"אחלה"

"אולי ביום מן הימים…"

"…"

"מה אחרים עושים?"

"אנ'לא יודע. תשאלי אותם..."

"אולי רק למורה אני אשלח… היא נטרלית והיא לא חייבת לי כלום. היא תמיד יכולה להגיד לי -יופי כל הכבוד- ובזאת יגמר הסיפור...."

"סבבה..."

"אולי הבלונדה. היא תמיד אומרת לי את האמת..."

"מגניב..."

"זה מלחיץ!"

"יאפ..."

"נראה... אני עוד לא בטוחה... צריך לדבר על זה..."

קיבלתי הרבה הזמנות ובקשות לפייסבוק עד שהחלטתי באמת להצטרף.

זה היה בגלל חבר טוב מקנדה שאמר לי שהדרך הכי טובה שנוכל לשמור על קשר תהיה אם אני סופסוף אתחבר ל"תוכנה המגניבה הזאתי, פייסבוק" וככה גם אוכל לראות את התמונות שכ"כ הרבה זמן אני רוצה לראות. אז נרשמתי. "מה כבר יש להפסיד?" חשבתי לעצמי "אני ארשם עם כמה שפחות פרטים שאפשר, אסתכל על התמונות ונגמר הסיפור..." הממ... אז זהו, שלא.

חמש שעות מאוחר יותר מצאתי את עצמי יושבת דרוכה אל מול התוכנה המחורבנת הזו, מחפשת בהתלהבות עוד ועוד אנשים שאני מכירה. וכולם שם, זה מדהים. מילדה שלמדה איתי ביסודי ולא ראיתי אותה שנים ועד לחבר טוב מאירלנד שלמד איתי בניו יורק לפני כמה שנים. ופתאום לראות תמונות של אנשים, לגלות שהם נשואים או גרים בחו"ל או סתם הזדקנו בטירוף. וההוא יוצא עם ההיא (הם היו עוד זוג בתיכון) והבלונדינית  היפה צבעה לשחור והשמנה עם המשקפיים הפכה לדוגמנית, ואלמלא החיוך נשאר אותו הדבר הייתי בטוחה שעובדים עליי.

זה היה כמו לגלות עולם חדש שמלא באנשים מהעבר שלי ואיפה הם היום. במשך שבוע שלם הייתי יושבת באדיקות ומשייטת לי ברחבי ה"פייסבוק". אין חיים! הכל סובב סביב פייסבוק. אפילו השיחות עם חברות הפכו ל"את יודעת את מי פגשתי... אה. לא. לא באמת פגשתי... ראיתי בפייסבוק. פייסבוק, נו התוכנה המגניבה הזו באינטרנט, כדאי לך להצטרף."

ואם הייתי מקבלת שקל על כל אדם שהצטרף לפייסבוק בזכותי, אפשר להגיד בביטחון שהייתי יכולה לקנות לי איזה מערכת קולנוע ביתית עם פלזמה גדולה (טוב, אולי קצת הגזמתי... אבל הבנתם את הכוונה).

בפייסבוק אפשר לשמור על קשר עם כמה סוגים של אנשים:

 1) אלה שגרים בחו"ל ואתה רוצה לשמור על קשר (טלפון זה קצת מסובך עם השעות ואי מייל זה לא ממש הולך אף פעם)

 2) אלה שלא משנה איפה הם יהיו, ממש לא מעניין אותך לפגוש אותם (כשיש את הפייסבוק, זה מרגיש כאילו אתם בקשר כל הזמן וככה הם לא מתלוננים לך בטלפון כל הזמן "נו, אז איפה את, לא שומעים ממך")

 3) אלה שגם דרך הפייסבוק לא מעניין אותך להיות איתם בקשר אבל סתם בא לך למלא את הרשימת חברים שלך כדי שתרגיש שיש לך המון כאלה.

ובואו נהיה כנים, למה אנשים הכי אוהבים את הפייסבוק? כדי להציץ לחיים של אחרים.

בפייסבוק את יכולה לראות תמונות של הכוסון מהתיכון בלי שהוא ידע שהסתכלת. אתה יכול להציץ לחברה לשעבר ולבדוק אם יש לה כבר מישהו אחר, להסתכל על הודעות שההוא כתב לההיא ו"הוא נראה כזה פתטי כי כ"כ רואים שהוא דלוק עליה והיא לא שמה עליו" ולשים תמונות הכי יפות שלך עם החבר כדי שההיא תראה ותתפוצץ מקינאה. (הכל רק לשם דוגמאות, הכותבת מתכחשת שגם היא עושה דברים כאלה)

לאט לאט אתה מוצא את עצמך חסר חיים וגם דיי חסר חברים (כולם בפייסבוק!) למשך כמה ימים, עד שאתה מגלה שכבר מצאת את כל מי שאיי פעם הכרת בחיים (ומפתיע לגלות שזה הרבה יותר ממה שחשבת...) ולא נשאר יותר והגיע הזמן לצאת החוצה ולראות אנשים אמיתיים.

ואז יש את המכורים, אלה שנדמה שבכל רגע פנוי הם יושבים על הפייסבוק (וכנראה שיש להם המון זמן פנוי). יש להם מליוני חברים ברשימה, הם תמיד מעירים הערות על תמונות חדשות שהעלת, עונים תוך שניות להודעות ואיכשהוא מצליחים גם לארגן אירועים ולפתוח קבוצות ודפים מיוחדים.

אז "האם הפייסבוק מיצא את עצמו" אתם שואלים?

אני חושבת שקצת פיספסנו את משמעות הפייסבוק אם זו השאלה שעומדת על הפרק בימים אלו.

אני מודה, אני אוהבת את הפייסבוק. זו באמת דרך נפלאה לשמור על קשר עם אנשים. בעיקר החברים שמפוזרים ברחבי העולם. אפשר לראות תמונות מעודכנות ולהתכתב מדי פעם.

אני כבר מזמן מחקתי את רוב האנשים שהיו לי שם. אין לי באמת צורך להיות בקשר בדרך כזו או אחרת עם כל אדם שאיי פעם הכרתי. אין לי צורך שכל אחד ידע מה קורה איתי ויוכל לחטט לי בתמונות. וחוצמזה, החלטתי שכל האנשים המיותרים האלה פשוט מפריעים לי להציץ לאלה שכן מעניינים אותי יותר... וחבל. בשביל מה אני בפייסבוק? נו באמת, צריך לדבר על זה!