צריך לדבר על זה!

כתיכוניסטית שנאתי בית ספר! מכל הלב והנשמה.

כל החובות האלה, המורים האלה, המבחנים, מסע ההשרדות האין סופי מול חברות ובנים ו... אוי, היו משלמים לי עכשיו ולא הייתי חוזרת לשם (אלה אם כן אני יודעת את מה שאני יודעת היום :-)

והנה לפני שנתיים, אני, מבחירה שלי, החלטתי ללכת ללמוד לימודים גבוהים עם כל המשתמע מכך. ולא רק זה, אני אפילו התרגשתי והתלהבתי וחיכיתי לזה.

שנה שניה בפתח ואני עדיין נרגשת. אפילו מהמורים והמבחנים והעבודות והחובות והחברות והחברים. כמה זה שונה היום לעומת פעם. כמה מוטיבציה יש לי כי א-נ-י בחרתי ללמוד! כי א-נ-י בחרתי מה ללמוד וכי א-נ-י בחרתי איפה וכמה ומתי. אני אני אני!

ופתאום כל מה ששנאתי לפני עשר שנים נראה לי ככיף מעניין ומרתק.

לימודים, כך מסתבר, יכול להיות גם כיף! ולא, לא ממש צריך לדבר על זה...

אז אני מרימה לחיים לשנה חדשה שתהיה מלאה בהרבה חוויות חדשות ומיוחדות.

לשנה של לימודים, של צמיחה ופריחה, אור ואהבה.

איך הזמן עובר ואני פתאום מגלה שהפכתי למישהי אחרת.

אני זוכרת את עצמי, כילדה, שונאת כל דבר בעצמי. מרגישה הכי "פרווה" שאפשר להרגיש. לא יפה ולא מכוערת, לא טיפשה ולא חכמה, לא מקובלת ולא שנואה. סתם... פשוט סתם.

שרדתי את הילדות. כי זה מה שהכרתי. זו הייתה המציאות של חיי. מישהו מלמעלה שיחק בי כבובת חוטים ואני רק הגבתי למצבים וקיבלתי את גורלי כהוא זה. אבל תמיד משהו בתוכי ידע שיש שם הרבה מעבר. תמיד משהו בי חלם על משהו אחר...

כבר שנים שאני חופרת בתוך עצמי ומנסה למצוא את האדם שאני באמת. זו בלי המסכות שאחרים שמו לה. זו שלא מחוייבת להיות משהו שהיא לא. זו שהיא באמת "אני".

והחפירות לא קלות. הרבה ג'יפה עולה על פני השטח והרבה סיפורים מהעבר שללא מודעות בחרתי להדחיק. זיכרונות שבחרתי לשכוח וה"אני" שחשבתי שאני מכירה כל כך טוב פתאום נראתה לי זרה לגמרי ועם זאת הזדהתי איתה לגמרי. הבנתי למה היא הפכה להיות האדם שהיא עכשיו.

מטיבעי אני אדם שרוצה לגדול עוד ועוד אז חפרתי וחפרתי עד שהגעתי למים ואז לנפט ואז לאוצרות שונים.

אומרים שאדם לא יכול להשתנות. אני מאמינה שזה נכון. הבסיס הוא תמיד אותו בסיס. אבל בן אדם יכול ועוד איזה לבחור בחירות אחרות ולהשתדרג. זה תהליך ארוך וקשה. זה תהליך של למידה, ניסוי וטעיה וה-מ-ו-ן כוח רצון. אבל הוא בהחלט שווה כל רגע.

כי בסופו, כל העולם מונח על כף ידך ואת מבינה שאת יכולה לעשות הכל. את רק צריכה לבחור!

והנה קמתי בוקר אחד וגיליתי שאני מישהי אחרת. מישהי שתמיד חלמתי להיות. מישהי שתמיד קינאתי בה ורציתי להיות. אני!

והנה אני עומדת מול אחד הפחדים הגדולים בחיי. להציג את עולמי הפנימי בפניי העולם כולו.

כתבי היד שלי...

והפחד... פתאום קצת נדחק לפינה ומפנה את מקומו לחבר חדש... אומץ.

אני לא יודעת אם אפשר לסמוך על אומץ. אני לא יודעת אם הוא לא יסבך אותי ויגרום לי להצטער שויתרתי על פחד ככה... אבל אני מוכנה לנסות.

אז יאללה, קופצים למים.

רק הייתי צריכה לדבר על זה...

חמישים איש! חמישים איש הולכים להכנס פה אצל ההורים שלי בבית ומשנה לשנה ("בלי עין הרע, כן ירבו" הייתה אומרת אימא שלי) אנחנו רק גודלים. ראש השנה הפך להיות הפקת ענק שרק אנשים מטורפים וההורים שלי מסוגלים לבחור להפיק.

אוכל לגדוד שלם, קינוחים, שתיה, קרח, כלי פלסטיק (ההתחממות הגלובלית...) מה לא?

חודש לפני כבר החלה אימא שלי עם הקניות לחג. והכל בשיא המיומנות. טירוף.

נזכרתי פתאום שרק לפני שנתיים חגגתי את ראש השנה בלאס וגאס עם שתי חברות טובות ובקבוק שמפניה ליד מכונת הרולטה האהובה. "איך בא לי לחגוג בארץ... עם המשפחה" אז מילמלתי. "אני רוצה לחזור לוגאס!" עכשיו אני צועקת.

יש לי כ"כ הרבה על מה לספר ממה שקרה לאחרונה. בקושי הייתי ליד מחשב אבל בקרוב אשלים פערים.

ובינתיים, שתהיה שנה טובה ומוצלחת. וכל מי שמתלונן שלא בא לו על החג... שיתנחם שלפחות הוא לא חלק מהפקת ענק של חמישים איש. חמישים איש... או גאד! חמישים! צריך לדבר על זה. או שאולי עדיף שלא. אני הולכת להכין את האלכוהול...