צריך לדבר על זה!

אחיינית שלי, בת החמש, ישבה אתמול מול החדשות והביטה בתמונתה של הילדה רוז שנשקפה אליה מבעד לטלויזיה. אימה ניסתה למשוך את תשומת ליבה כדי שלא תקשיב לדברים הנאמרים שם אבל היא התעקשה והמשיכה להסתכל. "אני יודעת שהיא נעלמה" היא אמרה לי בלחישה ועיניה לא עוזבות את מרקע הטלויזיה "אני רוצה שימצאו אותה ואולי היא תרצה להיות חברה שלי... היא נראית לי נחמדה..."

אנחנו שומעים מספיק זוועות. באמת שלא חסר לנו סיפורים מזוויעים בארץ ובעולם כולו, ובכל פעם מחדש אנחנו חייבים לקחת נשימה עמוקה, להעריך את מה שיש לנו (שפתאום נראה הרבה יותר טוב...) ולהמשיך הלאה. אבל אם יש משהו שמחרפן אותי, שיכול להוציא ממני אנרגיות הכי שליליות שיש, שיכול לעשות לי כ"כ רע בנשמה, זה התעללות בחסרי אונים: בעלי חיים וילדים!

כל עיתוני הבוקר היו מלאים בסיפורה של הילדה תכולת העיניים היפייפיה הזו. אין לי יותר מה להרחיב. הרי שום מילים לא יוכלו לתאר את הסיפור הזה בצורה שתתאים.

מה שאותי מטריד הבוקר ולא עוזב אותי כבר שעות, זה העובדה שקיימים אנשים כאלה בעולם.

אנשים שמסוגלים להתעלל בחסרי האונים האלה. אנשים שלוקחים לעצמם לידיים את הבחירה אם לקחת נשמה מן העולם או לא. וזה מטריד אותי שהם חלק מאיתנו. הם בני אדם בדיוק כמונו. תגידו "חסרי לב" או "לא אנושי"... תירצו או לא תירצו, הם בני אדם בדיוק כמוכם!!!! וזה מה שעושה את זה למזעזע אפילו יותר.

המתקשרת (חברה טובה שלי) פעם, באחת השיחות שלנו בנושא אנרגיות ונשמות, הסבירה שכולנו פה כדי ללמוד משהו ולהתפתח. זהו תפקידנו בעולם הארצי. היא דיברה על ההתעללות שהיא עברה בעצמה כילדה (סיפור מזוויע בפני עצמו...) והסבירה שבמשך שנים היא כעסה על המתעללים והייתה מלאת טינה ומרירות כלפיהם עד שהבינה שהם חלק ממנה. הם נשמות בדיוק כמוה ש"התנדבו" לעזור לה ללמוד את הלקח שלה ובעקבות זאת הם ירצו את עונשם עוד גילגולים רבים, שכן גם להם יש עוד הרבה ללמוד ולהתפתח.

אני לא יודעת במה אני מאמינה או לא אבל הערצתי את דרך ההסתכלות שלה. אם זה מה שגרם לה לעשות את הסולחה שלה בינה ובין עצמה ולהמשיך לחיות חיים טובים ומאושרים, מי אני שאגיד משהו בנידון?

והיום, שכבתי לי במיטה ממאנת לקום ולהמשיך את היום שלי כשבעולם הזה קיימים אנשים כמו הסבא \ אבא \ אימא של הילדה רוז, וחשבתי לי "אם מה שהמתקשרת אומרת זה נכון, האם יתכן שהנשמה הזו של הילדה רוז הייתה צריכה לעבור את כל הזוועה הזו כדי לגדול ולהתפתח ממנה?"

ואתם יודעים מה? אני לא יודעת מה נכון ומה לא נכון. ממזמן השלמתי עם זה שאני לא יודעת כלום בעולם הזה. אבל אין לי ספק שגם הפעם, חייבים להמשיך הלאה ולא לאבד תקווה שיש סיבה לכל הדברים האלה. ויש מספיק טוב בעולם שמכסה על הרע.

אם ננסה לחפש את הטוב בסיפור הזה, נדע שהילדה עם העיניים העצובות שעברה כ"כ הרבה סבל בכ"כ מעט שנים כבר לא בחיים הארציים הנוראים האלה. היא המשיכה הלאה ואולי נשמתה למדה את הלקח או מה שזה פאקינג לא יהיה שהיא הייתה צריכה ללמוד ובגילגול הבא (אם יש דבר כזה...) יהיו לה חיים טובים יותר.

ואם כבר בגילגולים עסקינן, אני בוחרת להאמין שהבני אדם ה... ה... רעים האלה (איזה מילה יכולה לתאר אותם?) יקבלו את העונש שלהם בדרך כזו או אחרת. ואני לא מדברת על עונש מוות (למרות שאני מודה שאפילו לי אישית בא לדאוג לזה) או מאסר עולם (למרות שאין ספק שזו הדרך הטובה ביותר שיש לנו בעולם הזה). אני מדברת על משהו גבוה בהרבה. כי חייב להיות משהו מעבר למה שאנחנו יודעים שידאג לנקום את נקמתה של הנשמה הרכה הזו.

לא קל לגרום לי להתרגז כ"כ. לא פשוט לגרום לי לאבד תקווה בטוב. אני טיפוס אופטימי מטיבעי ואני אוהבת את החיים. אבל אני מודה שכל הסיפור הזה עשה לי רע רע רע.

והאמונה הזו, זו הדרך היחידה שאני מסוגלת להמשיך ולחיות אחרי סיפורים כאלה ואפילו לחשוב על להביא בעצמי ילדים לעולם...

שימצאו כבר את הגופה ושנשמתה תקבל את השקט והשלווה שמגיעה לה.

ואתם יודעים מה? טוב שמדברים על זה.

צריך שאנשים ידעו שקיימים דברים כאלה. צריך לדבר על זה, והרבה!!!

 
חזרתי למלצר. אני שונאת למלצר! מי אוהב למלצר? אבל אין ברירה. צריך כסף זמין, משהו גמיש בשביל הלימודים וכל מה שמסביב ומלצרות, בואו נודה, זה כסף טוב, גמיש וזמין.

זאת נראית עבודה כ"כ פשוטה מהצד. כאילו, מה הבעיה? תגיש קצת אוכל, תיקח הזמנה, תהיה מנומס ולך הבייתה עם כמה ג'ובות בכיס. קלי קלות.

אבל מי שלא היה מעולם מלצר לא מבין בכלל איזו אקרובטיקה עושה יצור זה מדי יום בעודו משרת אותך.

יצורי המלצרים, בנוסף להיותם בעלי יכולות-על להתרוצץ סביב אלפי שולחנות ולמלא אחר מליוני בקשות שונות, הוא גם סבל (מה נראה לכם? השולחנות ובכסאות עומדים כל הזמן באותו מקום?), הוא גם עוזרת בית (לפעמים יש מנקה רצפות שזה התפקיד שלו אבל ברוב המקומות המלצרים מנקים), הוא גם עושה "פוליש" (פוליש, למי שלא יודע, ואיזה כיף לו שהוא לא יודע, זה הברקה של הסכו"ם והכוסות. פעולה מעצבנת, מציקה ומעיקה שנועדה למנוע מקרציות כמוכם להתבכיין שהכוס שלהם מלוכלכת) הוא פסיכולוג מדופלם (שמתם לב שתמיד הגברים יתלוננו על הנשים שלהן בפני מלצרים? מה הקטע הזה?) פלרטטן מוצלח (חייבים להוציא מכם כמה שיותר טיפים – הידעתם שמלצרים לא מקבלים משכורת בסיס והם חיים על הטיפים שלכם???), בעל ידיים שמתפצלות לידיים נוספות (ניסיתם פעם להחזיק מגש מלא בכוסות שתיה וכמה צלחות ביד אחרת?) ובעל זיכרון משוכלל (כשאתם מבקשים שמונים בקשות אתם באמת חושבים שזה אנושי לזכור את הכל? אתם לא לבד במסעדה!) שלא לדבר על הסבלנות המטורפת שהוא ניחן בה (באמת צריך להרחיב?) והיכולות אנוש המטורפות שלו (אל תשכחו שתמיד יש איזה מנהל או בוס מעליו שמסתכל על כל צעד ושעל שלו... אז כמו שכבר אמרתי, לא רק אתם שם!!!).

יש מסעדות שיצורי המלצרים צריכים לגהץ מפות ומפיות, לקפל בצורות מיוחדות, להכין שתיה (ולהזהר שלא להשרף מהמכונת קפה או לחילופין לדעת את כל מה שצריך לדעת על יין ואלכוהול) ולשים לב לכל מהלך שאתם עושים כדי שחס וחלילה לא תשארו בלי מאפרה נקייה, כוס מלאה או מרווח זמן ארוך בין המנה הראשונה והעיקרית. וכמובן, להיות בקשר מתמיד עם המטבח (אם פעם תנסו להקשיב, בכל הרעש במסעדה, תשימו לה לצילצול עצבני שבוקע מכיוון המטבח. זה הטבחים שקוראים לייצור הממלצר שצריך לעזוב ברגע זה הכל וללכת להגיש את האוכל למורעבים.

והכי חשוב, לא לשכוח, שגם המלצר, למרות היותו ייצור משונה במינו, הוא בן אדם. ותוך כדי העבודה הוא גם לומד קרוב לוודאי איפשהו, יש לו חברים וחברות והורים מציקים, שכר דירה לשלם וחיים משלו ולא תמיד בזין שלו (סליחה על הבוטות) להיות עכשיו נחמד כ"כ ועם חיוך על הפנים (כי סאאאאאמק המבחן לא הלך טוב, הדוד לא עובד בדירת מטר על מטר שלו וחברה בדיוק החליטה לריב איתו שהוא עושה משמרת ביום השנה שלהם!!!!!)

בקיצור, לא קלים הם חיי מלצר.

אז פעם הבאה כשאתם יושבים בבית קפה או מסעדה, תנו לייצור זה יחס קצת יותר סובלני, חייכו אליו, תפסיקו להיות נודניקים ולהמציא מנות שלא קיימות בתפריט. והכי חשוב, אם נהניתם, שימו יותר מרק 10% טיפ. אם הרשתם לעצמכם לשבת במסעדה ולפרגן לעצמכם ארוחה טובה, פרגנו לזה שג'ינגל כל הצהריים \ ערב כדי שלכם יהיה הכי טוב שאפשר.

חזרתי למלצר, שאלוהים ישמור עלי.

איך אני עכשיו מרימה את עצמי מהכסא הנוח ויוצאת למרתון המלצרות? איך אני שמה עליי את המסכה הנחמדה והחברותית אפילו שבכלל לא בא לי? איך לעזזאל אני הופכת לאחת מייצורי המלצרים שוב ונשארת שפויה? צריך, ואפילו רצוי, לדבר על זה!

בדיוק ישבתי לי עם הקורנפלקס של הבוקר ועיינתי בעיתון "ידיעות אחרונות" כשעיני נחו על כתבה גדולה במוסף על בלוגרים ש"נתפסו על חם" על ידי משפחה או חברים שקראו את הבלוג שלהם במקרה והתגובות שבאו בעקבות זה.

קורה לכם שאתם מדברים על איזה סרט טוב שנזכרתם בו פתאום משום מקום ובאותו ערב מקרינים אותו בטלויזיה? או שדיברתם על איזה מישהי שלא ראיתם שנים ויום למחרת אתם פוגשים אותה במקרה ברחוב?

יש שמאמינים שזה המחשבות שמביאות דברים, יש שאומרים שזה סוג של תקשור או ניבוי... אבל לא משנה. לא בזה עסקינן...

חלק מהבלוגרים סיפרו איך נאלצו לסגור את הבלוג או שחוו חוויה מאוד לא נעימה בעקבות זה ולחלק זה היה חיובי וטוב שזה קרה. וכמובן שזה גרם לי לתהות שוב האם לשתף אנשים שאני מכירה בבלוג או להשאיר את זה ביני לבין הקוראים האנונימיים והאקראים שנכנסים.

המונה בתחתית העמוד עולה מיום ליום ואני בכל פעם שואלת את עצמי מי זה? מי שם קורא את מה שאני כותבת? מה הוא חושב? מה עובר לו בראש?

האם הוא רק מעלעל וממשיך הלאה?

האם הוא עוצר וקורא עוד כמה דברים שכתבתי לפני הפוסט האחרון?

והאם, למשל הפוסט בנושא הסקס או מערכות יחסים, הגיע למישהו שבאמת עצר וחשב על זה? האם זה השפיע?

מה המטרה שלכם כשאתם כותבים פה בבלוג? האם זה סתם כדי לפרוק מחשבות ולחלוק אותן עם העולם הפתוח? האם זה כדי לנסות ולהשפיע? אולי זה סתם משיעמום מטורף? או שאולי יש עוד סיבות שלא חשבתי עליהן?

יש לנו מן צורך עז לחטט בחיים של אחרים. אחרת למה אנחנו נהנים כ"כ לקרוא זה את הבלוג של זה?

סתם עוד חומר למחשבה... אולי צריך לדבר על זה?!

כששנינו יחד

כששנינו יחד היקום כולו מתאסף ליצור קסם באוויר של אהבה

כששנינו יחד הטבע מתלבש, בצבעים מנגינות ולהבה

עיניים מביטות עלינו, מסביבנו אור לבן

נבט גם בלי מים מתחיל לפרוח לו בגן

והירח והשמש במופע שקיעה מרהיב

במיוחד לכבודנו גם אלוהים עצמו מגיב

וציפור קטנה עם מקור טורכיז מתקרבת בריחוף

מרקדת לה בין פרחים ציבעוניים, מכל אחד מוצצת צוף

בחיוך נסתר היא מזמרת כשידך בידי נוגעת

מחכה בסבלנות שנבין, את מה שהיא כבר מזמן יודעת…

לא להרגיש

לאן מועדות פנינו, יד ביד בשביל החם

לאן פונות דרכנו, צועקות אל כאב ישן

תפילה של שקט, אור בוהק

כלב עזוב ליד נר שעדיין דולק

מרגישה את פעימות מחשבותיך לידי

מרגישה בטוחה כשאתה כאן לצידי

ברכיים חלשות אל מול התחושות

מכווצים בתוך עצמנו, מנסים באפילה לראות

עכשיו לא להרגיש! לא להכנע!

יש משהו אחר שמחכה לנו מעבר לפינה

משהו גדול, משהו יותר, משהו מיוחד

לשנינו ביחד ולכל אחד בנפרד.

;לב

אני מרגישה את הלב, הוא פועם חזק

אני מרגישה את החזה, הוא פתאום ענק

אני מרגישה כל פעימה כמו צעדים של פיל גדול

אני מרגישה שאני יכולה לעשות פתאום הכל.

;סוד שמור

אתה שוכב מעלי, אתה בתוכי

הלב פועם, מרגיש אותך איתי

אנחנו שניים שלכמה רגעים הם אחד

אנחנו שני חצאים שיוצרים לב אחד

וזה יפה, זה מדהים וקסום ונפלא

וגם הרגש הומה ואני שם איתך

אבל בבוקר כבר לא אהיה לצידך

מיטתך תשאר ריקה ואני אהיה רחוקה

לא יודעת אם אשוב לראותך.

הלבנה ממרחקים מחייכת

סוד שמור היא מכילה

משהו שאתה ואני לא נדע. איפה היא, האהבה.

אתה שוכב מעלי, אתה בתוכי

הלב פועם, מרגיש אותך איתי

עוד נשיקה מגניבה אולי אחרונה

אולי ראשונה, עצובה או שמחה?

סוד שמור הלבנה מכילה… גלי לי גלי לי לבנה.

אנחנו שניים שלכמה רגעים הם אחד

אנחנו שני חצאים שיוצרים לב אחד

בדיוק שבוע היום מאז החלטתי להתחיל לנהל את הבלוג. זה דווקא נחמד הרעיון הזה של לכתוב ולפרסם. הרי אני גם ככה כותבת המון, ומה איכפת לי שאנשים יקראו? מה יש לי להפסיד? בכל יום השבוע נכנסתי וראיתי שאנשים באמת נכנסו, קראו ואפילו הגיבו. כתבתי על הרבה נושאים שמעסיקים אותי בתקופה האחרונה. אפילו לרגעים הרגשתי כמו קארי מ"סקס והעיר"…אבל אז בזמן שאני יושבת וכותבת לי קטע נוסף בנושא "צריך לדבר על זה – ילדים" שמעתי את הקול ההוא...

"מה עם אנשים שאת מכירה?"

"מה איתם?" אני שואלת וממשיכה לכתוב חושבת שאם אתעלם אולי הוא יעלם.

"עשית צעד גדול כשאזרת אומץ ונתת לאנשים שאת לא מכירה לקרוא… וזה יפה. כל הכבוד. אבל מה עם לתת לאנשים שאתה כן מכירה לקרוא?"

"לא. אין מצב!" אני מוחה ומנסה להמשיך בכתיבה אבל הקול לא מרפה

"הבלונדינית תשמח לקרוא, גם המורה והג'ינג'ית אולי… ואני בטוח שהמוסיקאי והרוחניק ירצו לקרוא ואולי אפילו אימא ואבא יתעניינו לקרוא ו…"

"ה-ש-ת-ג-ע-ת??????" צעקתי "מה פתאום?! הם יקראו את כל מה שאני כותבת? ואני עוד כותבת עליהם…? אין סיכוי! רק חסר לי שעכשיו הם יפרשו דברים שכתבתי לא נכון וזה יסבך אותי לגמרי… ורק חסר לי שאבא יקרא את הקטע שכתבתי על סקס!!!!! כל הקטע של הכתיבה זה שאני יכולה להביא את העולם הפנימי בלי ביקורת ומחשבה…"

"חשבתי שכל הקטע זה ללמוד להביא את העולם הפנימי החוצה בפני כולם…" הוא אמר בקול מאוכזב

"כן…"

"נו…?"

"אולי אני עוד לא מוכנה!"

"טוב…"

"זה מלחיץ נורא. מה יגידו? מה יחשבו? זה פתאום ממש לתת לאנשים שאני מכירה להכיר עולם פנימי שלם שאני נמנעת בדרך כלל מלהוציא."

"טוב."

"ואם הם יחשבו שאני כותבת ממש גרועה. איזה פאדיחה! מה הם יעשו? הם בטח ירגישו לא נעים להגיד לי ואני ארגיש לא נעים כי אני ארגיש שהם מרגישים לא נעים ו… זה דיי באסה!"

"טוב."

"נו מה? דיי! זה לא מתאים פשוט! חוצמזה, לא יהיה עכשיו לאף אחד כוח לשבת ולקרוא את כל מה שכתבתי. למי יש זמן לשטויות האלה…?"

"אה… אוקי."

"דיי! זה פשוט לא מתאים!"

"אם זה לא מתאים זה לא מתאים!"

"וזה דיי נחמד לכתוב ככה לאנשים שאני לא מכירה…"

"אחלה"

"אולי ביום מן הימים…"

"…"

"מה אחרים עושים?"

"אנ'לא יודע. תשאלי אותם..."

"אולי רק למורה אני אשלח… היא נטרלית והיא לא חייבת לי כלום. היא תמיד יכולה להגיד לי -יופי כל הכבוד- ובזאת יגמר הסיפור...."

"סבבה..."

"אולי הבלונדה. היא תמיד אומרת לי את האמת..."

"מגניב..."

"זה מלחיץ!"

"יאפ..."

"נראה... אני עוד לא בטוחה... צריך לדבר על זה..."