צריך לדבר על זה!

חמישים איש! חמישים איש הולכים להכנס פה אצל ההורים שלי בבית ומשנה לשנה ("בלי עין הרע, כן ירבו" הייתה אומרת אימא שלי) אנחנו רק גודלים. ראש השנה הפך להיות הפקת ענק שרק אנשים מטורפים וההורים שלי מסוגלים לבחור להפיק.

אוכל לגדוד שלם, קינוחים, שתיה, קרח, כלי פלסטיק (ההתחממות הגלובלית...) מה לא?

חודש לפני כבר החלה אימא שלי עם הקניות לחג. והכל בשיא המיומנות. טירוף.

נזכרתי פתאום שרק לפני שנתיים חגגתי את ראש השנה בלאס וגאס עם שתי חברות טובות ובקבוק שמפניה ליד מכונת הרולטה האהובה. "איך בא לי לחגוג בארץ... עם המשפחה" אז מילמלתי. "אני רוצה לחזור לוגאס!" עכשיו אני צועקת.

יש לי כ"כ הרבה על מה לספר ממה שקרה לאחרונה. בקושי הייתי ליד מחשב אבל בקרוב אשלים פערים.

ובינתיים, שתהיה שנה טובה ומוצלחת. וכל מי שמתלונן שלא בא לו על החג... שיתנחם שלפחות הוא לא חלק מהפקת ענק של חמישים איש. חמישים איש... או גאד! חמישים! צריך לדבר על זה. או שאולי עדיף שלא. אני הולכת להכין את האלכוהול...

כבר שנים שיש לאבא שלי מנהג קבוע. בתום יום העבודה הוא והחברים שלו יורדים ללובי הבניין ומשחקים שש-בש, ברידג' ושאר מיני משחקים, ומעבירים שם עוד כמה שעות לפני שהם חוזרים הבייתה.

הם כולם אנשי עסקים מכובדים בגילאי השישים ומעלה שמעריכים את עצמם ועברו לא מעט בחיים.

וגם אני, עוד כילדה קטנה, ראיתי בהם אנשים משכילים, אינטלגנטיים שעבדו קשה במשך חייהם ועכשיו נהנים מעמלם הרב.

ביום רביעי האחרון אבא שלי חזר הבייתה מוקדם מהרגיל ושאלנו אותו בדאגה "מה קרה?"

"דיי! נמאס כבר. אף אחד לא רוצה לשחק. הם כולם יושבים שם מול הטלויזיה ורואים אותם בבריכה" הוא ענה מרוגז "רואים את מי בבריכה?" שאלתי "את הערוץ עשרים הזה! האח הגדול..."

במהלך השבוע מצאתי את עצמי מזפזפת בין הערוצים בזמן פרסומות וכש"במקרה" עצרתי בערוץ עשרים שכחתי לגמרי לחזור לתוכנית שראיתי.

יש בזה משהו ממכר, בלראות אנשים מתנהלים מבלי שאתה באמת שם. זה מסקרן, זה מעניין, זה מושך.

ואני לא אגזים אם אעיז ואומר, שאפשר אפילו ללמוד מזה. על דינמיקות בין אנשים, על התנהגויות, על סטיגמות שיש לנו אחד לשני ועל חוסר מודעות ומודעות יתר שיכולה להביך כל כך.

אפשר לראות איך נשים פתאום משתנות כשיש גבר מרשים בסביבה, או לראות גבר הופך לטמבל מושלם בחברת אישה יפה. אפשר לראות כמה ביצ'יות נשים יכולות להיות זו כלפי זו (זה קטע שאף פעם לא הבנתי... אבל זה נושא לפעם אחרת) או כמה הכוח הנשי שולט כיש איחוד נשי.

חבורה של אנשים בבית גדול עם מצלמות מסביבם. נו, נראה מה יקרה...?!

לא פלא שכל התוכניות ריאליטי הולכות והופכות לחלק משמעותי מחיי הטלויזיה שלנו והחיים בכלל.

לא מעטים יפיי הנפש שיגידו "מי רואה בכלל את החרא הזה?" אבל לא קיים אחד שהתיישב מול תוכנית ריאליטי ולא נשאר לצפות (גם אם הוא תוך כדי ציקצק בלשונו ומילמל "גועל נפש! פשוט תת רמה!")

המשותף לכל תוכניות הריאליטי הוא דבר אחד : מציצנות!

את "האח הגדול" אני עוד מכירה מזמן מגוריי בארה"ב אבל כשעושים תוכנית כזו במדינה כ"כ קטנה כמו שלנו, זה מקבל מיד משמעות אחרת לגמרי והמציצנות שלנו מתקבלת בצורה אחרת.

אבל זה לא משנה מה נגיד, כמה נצחק, נגחך או נלגלג, (לפני כחודש פירסמתי פוסט בנושא הפייסבוק והמציצנות - מומלץ) בואו כולנו נודה בגאווה ובחיוך גדול: אנחנו אוהבים להציץ לחייהם של אחרים! אנחנו אוהבים להיות "זבוב על הקיר"! כולנו מציצנים בדרך כזו או אחרת! צריך להודות בזה! צריך לדבר על זה!