אתמול היה יום מוזר... הייתה לי מכינה לפני חודש במשך של חודש שלם(עד ה2.9) ואתמול למדתי עם 2 המרצים שלימדו אותי זה די החזיר אותי להתחלה של המכינה.
בהתחלה היה לי כזה מוזר, כל רגע חשבתי רק איך אני מנסה לברוח משם איך אני לא ממשיך ללמוד ואיך אני מנסה להאמין למה שחבר שלי מנסה לזרוק לי(הוא טוען שהדבר הזה רק יסדר לי את החיים וזה הדבר האחרון שאני רוצה, אני רק רוצה להיות משחורר ופתוח להכל) אך אני מודע לכך שזה לא כזה נכון, אחרי הכל עכשיו שנתיים של לימוד אחרי זה עוד 3 שנים צבא ועוד שנה וחצי קבע
משמע כרגע אני בן 18 וחצי, ז"א שאני מסיים את הכל בגיל 25 במקרה הטוב..
אבל מה איתי? זה לא אותו אני שהייתי, זה לא אותו אחד שרק רצה לחפש עבודה לשכור דירה ולטוס מכל האזור שאני נמצא בו.
תמיד נמשכתי לכיוון ת"א, תמיד הייתי רואה אנשים שגרים שם והייתי מקנא ברמות מטורפות... לא משנה כמה המצב שלי נחשב ליותר טוב(כלכלית...) אני תמיד חייתי בת"א, עכשיו בזכות חברים שלי שהוציאו רשיון ובעזרת ההורים הנדיבים שלהם שנותנים להם את המכונית הגעתי המון פעמים לים ופשוט שטפתי את כל הבעיות שלי, תמיד הים או אפשר להגיד מים היו פתרון טוב מאוד להרגעתי.
יש ארבע דברים שאני מסתכל עליהם בחיים שלי(שאני אסביר אותם מתישהו...):
1.האנשים שחולפים(ולרוב נעלמים)
2.האנשים שאני מנסה שיחלפו מפני(שלרוב אם לא תמיד נשארים)
3.הזמן האחרון שבו אני חותך
4.הפעם האחרונה שהייתי בקרבת הים
בחזרה לנושא שסטיתי... אז למדתי עם שני המרצים עד שעות הצהרים ואז לקחתי את האוטובוסים בדרכי לשיחה עם ידידה שלי שהתרחקתי ממנה בצורות מטורפות בזמן האחרון ולשם שינוי לא באשמתי.
הגעתי אליה וניהלתי איתה שיחה רצינית לחלוטין(למרות שלעיתים היא ניסתה ליצור כמה רגעים של חוסר רצינות), כעבור שעתיים בהם רק דיברנו וניסינו לפתור את הבעיות ביננו התפננו טיפה ללכת, ישבנו לנו באיזשהו פארק וסתם דיברנו ועברנו עניין, היא כאילו כלום לא קרה ואני... אני כאילו כל החיים שלי עברו עלי באותו היום בתירוץ שהכל זה בגלל עומס של לימודים, אני כמעט בטוח שהיא ידעה שזה היא אבל זה לא ממש ישנה.
אחרי כמה זמן היא יצאה לעבודה ואני נשארתי בבית. חבר שהתקשר אלי לפני השיחה עם הידידה התקשר שוב ואמר לי שהוא רוצה שנצא בכל מחיר, נפגשנו בערב וגם בדרך נפגשתי עם חבר ילדות(חבר מכיתה ב') שעבר כשהיה קטן לעיר אחרת והשאיר לי המון צלקות עם כל השאר שעזבו. "הכרתי" אותו שוב לפני שלוש שנים בבצפר אבל מעולם לא ממש יצא לי לדבר איתו על מה שהוא עבר(למרות שאני לא כזה מעוניין, אחרי הכל העבר אצלי לא ממש משחק...), אז הוא הסיע אותנו לאן שהיינו צריכים והיה טוב להיות במכונית של מישהו שאני עוד איכשהו זוכר את האישיות שלו ואיכשהו בשוק שעדין אני מדבר איתו ושהוא חזר וש... לא יודע מוזר.
הוא שם דיסק שלו ופשוט, אותם השירים שאני אוהב! זה לא יאמן, ישנו שיר אחד שפשוט גורם לי צמרמורות ותמיד הייתי שומע אותו לבד וזה היה פשוט גורם לי לדמעות בעיינים, השיר הזה דיבר אלי ועלי, ועכשיו כשאני שומע את זה ואני לא לבד זה פשוט העצים לי הכל.
כולי הייתי בצמרמורות והאוויר הקר מהחלון פשוט קירר לי את הידיים והרגשתי מין באוויר, עצמתי עיניים ולא חשבתי על כלום לשם שינוי, הכל היה לא חשוב באותם ה3 דק'.
הגענו לבאולינג, שיחקנו והובסתי... אני לא יודע מה הלך לי במשחק אבל היד שלי ממש לא הייתה מכוונת לי אבל לא ממש היה איכפת לי(כמו תמיד, בחיים לא היה לי איכפת להפסיד), שילמתי על המשחק כמו שהיה ההסכם ביננו(המפסיד משחק על המשחק,למרות ששילמתי לפני המשחק, מוזר...) וקפצנו לאכול, היה טעים וכיף. חזרתי לבית וצפיתי במסור 2 ו3(לילה לפני כן צפיתי במסור 1 אז השלמתי את הסדרה), הסדרה הזאת פשוט מדהימה, מלאת דם(אני חולה על דם) ומספקת.
ככה נגמר היום.
לילה טוב, הלכתי לארוחה משפחתית ואח"כ למספר טלפונים כדי לסגור את הלילה עם יציאה טובה. מקווה שגם אתם יוצאים ונהנים מליל שישי(או כמו שאבא שלי אומר "ליל שבת")