כולם תמיד אמרו 'כל המדריכי הדרכה גבוה סתם תופסים מעצמם טובים יותר וכבר לא בכבוד שלהם לבוא יותר לדברים של השכבג'. פעם הייתי כזאת. עד שנהייתי מדריכת ז'.

בשיחת שיבוצים שהייתה בערך חודש וחצי לפני החשיפה, התחננתי להדרכת ח', כמה שרציתי להדריך את הגדוד הזה וכמה ששמחתי לעזוב את הגדוד הקודם. הדרכתי ו' בשנת שישיות.

התחננתי לכל תפקיד חוץ מהדרכת ז', הכל חוץ מלהמשיך עוד שנה עם הגדוד הזה.

הייתה לי שנה קשה עם הרבה ריבים וקשיים עם החניכים, אבל בסופו של דבר היה לי את הצוות המדהים שלי שאני מעריכה כל כך הרבה עכשיו, שהחזיק אותי עד סוף השנה.

אפילו כמעט נפלתי וביקשתי הדרכת ט' (שזה אחלה של דבר כן? פשוט לא התחברתי לגדוד של ט')

אפילו רשג"דית כבר נראה לי תפקיד טוב יותר. למרות שהייתי כל כך נעולה על הדרכת ח' וגם יצאתי הרגשה טובה מהשיחת שיבוצים, הרגשתי כמעט בטוחה שאני הולכת לקבל את התפקיד הזה, כבר הרגשתי אותו בידיים שלי.

ביום של החשיפת שיבוצים לא הפסקתי לבכות, כל היום.

(מעבר לזה שנפרדתי מחבר שלי באותו, וזה עוד היה החלק הטוב ביום)

כבר בבוקר קמתי עם הרגשה כזאת בבטן, שאתה יודע שמשהו לא טוב הולך לקרות היום.

אני נכנסת לחדר לשמוע את 'גזר הדין', ויושב שם המרכז (שהוא גם המדריך שכבה המושלם שלי) כולו עם חיוך כאילו שהוא הולך להגיד משהו טוב. ואז הוא אמר את זה.

את מדריכת ז'

עם כמה שניסיתי לשמור על זה, ולא להוציא את זה מולו, זה יצא והתחלתי לבכות.

הוא ידע. הוא ידע כמה לא רציתי להמשיך איתם עוד שנה. הוא עשה דווקא.

ולא משנה כמה אהבתי אותו וכמה הערצתי אותו, שנאתי אותו באות רגע.

ואם כמה שאני מאוהבת בו עד עכשיו- משהו בי עדין שונא אותו על השיבוץ הזה.

והוא עוד העיז לחרטט לי בשכל 'את מתאימה לתפקיד, את מתאימה לדינמיקה של הצוות'

אז קיבלתי צוות, לשמחתי כולנו חברים טובים. לצערי אנחנו שונים מדי ואני לא קשורה.

התחלתנו את השנה, בפעולות גדודיות שלמען האמת נהנתי בהם מאוד. יצא לי לראות איך החניכים המדהימים שלי גדלו והתבגרו פיזית ומנטלית בחופש האחרון. התחלתי לחשוב אולי לא כזה נורא להמשיך איתם עוד שנה, אולי באמת יש לי עוד מה ללמוד מהם ואולי אני עדין לא מכירה אותם לגמרי. תני לזה צ'אנס.

אבל פה התחילה הבעיה הכי גדולה- הצוות.

אין מה לעשות, אם כמה שאני אוהבת אותם, ואני אוהבת אותם. אנחנו צוות פשוט חרא.

כל אחד אגואיסט חושבת רק על התחת של עצמו. לא מעניין אותו מה קורה עם שאר הצוות.

ופה התחיל מקרה א- טיול הכנה לפתיחת שנת נעורים.

לצערי, לא יכלתי לצאת לטיול הכנה, כי בכל חופשת ראש השנה אני נוסעת עם המשפחה המורחבת לצימרים בצפון, אז נאלצתי להעדר.

הטיול הכנה היה ביום האחרון של החופש, אחרי חופש נוראי מלא בריבים עם המשפחה, מלא בבכי ורצון רק לחזור הביתה, אני מקבלת שיחת טלפון מהצוות- אני חצי ישנה חצי בוכה ועצבנית, מקבלת טלפון שמח מהצוות - 'את לא מבינה נתנו לנו לבנות את הקבוצות לבד! וכבר התחלנו לבנות אותם ואנחנו מסיימים היום!!' באותו רגע בערך חרב עולמי. סתם נו אני מגזימה. אבל שוב התחלתי לבכות, כאילו שלא היה חסר לי על מה לבכות בחופש המחורבן הזה. הדבר הכי נוראי שיכל לקרות, שהצוות יבנה את הקבוצות בלעדי. ומה שהיה נראה כסתם בכיינות התגלה כנכון.

קשה להם להודות בזה עד עכשיו, אבל הקבוצות נבנו נטו- על איזה חניך כל מדריך רוצה שיהיה אצלו בקבוצה ולא ע"פ איזה חניך ביקש מי. וזה מה שזה יצר, באלגן.

אז כרגע לשאר המדריכים יש אחלה של קבוצות והם מעבירים יופי של פעולות והם שמחים.

אני נדפקתי עם קבוצה חרא שמעטים בה הילדים שאני באמת אוהבת, אני לא מצליחה להעביר בכלל פעולות נורמליות, כמעט כל פעולה מתפוצצת, ויותר מחצי קבוצה רוצים לעבור כי אין להם חברים בקבוצה. ובצדק.

אבל לא, למה שזה יעניין את הצוות שלי? הרי כל אחד מהם אגואיסט תקוע בתחת של עצמו.

'לכל אחד יש את הילדים הבעייתים באחווה שלו, אם אנחנו מסתדרים גם את יכולה להסתדר'

לכו תזדיינו סבבה?

צופים זה לא סתם חוג, וזה לא סתם פעילות של פעם פעמיים בשבוע.

והדרכה גבוה? זה פאקינג תפקיד של 24/7.

ומה שהכי מעצבן זה שלחניכים החוצפנים האלה אין טיפת כבוד, הם לא מבינים את הזמן שאני משקיעה בזה.

וזה לא שחסר לי מה לעשות עם הזמן הזה. הלימודים שלי לא בשמיים, ואני גם מאמנת.

שלא לדבר על זה שכל יום שאני לא מתאמנת (כבר כמעט שנה) הוא כמו סיוט בשבילי.

הלוואי והיו מגלים כבר מה יש לי בגב אוף.

נמאס לי לבוא כל פעם מחדש לשבט, ליום פעילות, עם שמחה ברצון להעביר פעולה.

ולצאת מהיום פעילות הזה בוכה עם רצון לפרוש מהדרכה.

אז בהתחלה שנאתי את הצוות אבל לפחות החניכים החזיקו אותי בהדרכה.

אהבתי את הפעולות הגדודיות שלפני החלוקה לאחוות.

את זה שהחניכים הם של כל המדריכים והמדריכים הם של כל החניכים.

אבל עכשיו אני שונאת את הצוות ושונאת את החניכים.

אז מה בעצם מחזיק אותי עדין בהדרכה?

אולי הרצון להדריך ט' שנה הבאה (אלה שרציתי להדריך ח' השנה)

כי הרי אם אני אפרוש מהדרכה עכשיו, כל סיכוי שאי פעם היה לי להדרכת ט', יזרק לפח.

אז זה באמת שווה לעבור את כל הסבל הדפוק הזה בשביל זה?

באמת שווה לי להקריב את החיים שלי בשביל זה?