לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2007

יהי זיכרה ברוך


סבתא רבתא שלי נפטרה. ביום רביעי התקשרו אלינו להודיע שהלוויה למחרת ב-6.

כבר שנים שמצבה מדרדר, ובשבועות האחרונים כבר נודע לי שהקץ קרוב, וביום רביעי זה קרה. ההודעה לא זיעזע אותי כפי שנראה לי ראוי. הופתעתי, אבל לא בכיתי, רק בהיתי באמא שלי, כשהיא סיפרה לי (היא כן בכתה, אבל היא בוכה מכל דבר.)

אז למחרת נסענו, אני, אמא שלי, אח שלי, ודודה שלי אל הצפון. כל המשפחה שלי כמעט גרה במושב אחד בעמק יזרעאל, ואני, אמי ואחי נוהגים לבקר שם פעם בשבועיים, אבל הפעם האחרונה הייתה בסוף השבוע הקודם. הייתה זו הרגשה מוזרה לחזור לשם שוב תוך פחות משבוע. אבל עוד לא בכיתי.

אל הלוויה נסעתי עם סבא וסבתא שלי, ועם אחי ודודתי. ממש עד שהגענו לבית הקברות לא ניכר שאנחנו בדרך ללוויה, אפילו שלפנינו הסיעו את הארון. כנראה שגם הם, כמוני, עדיין לא לגמרי עיכלו את הבשורה. ואולם, שנייה לפני שיצאה מהמכונית, אמרה סבתא שלי: "עכשיו אני מבינה שאני אצטרך להיות רצינית", והביעה את מחשבתי שלי. עדיין לא בכיתי, אבל העצבות ירדה עליי.

נכנסנו אל בין הקברים, עד לקצה בית הקברות הקטן, ונאספנו מול בור טרי. כמה גברים, שביניהם סבא שלי, דוד שלי, ואיש אחד שכנראה עובד שם (שבמהלך הלוויה עצמה נשאר לעמוד שם, שעון על קבר אחר, ונראה ממש לא שייך) נשאו את הארון לתוך הבור והתחילו לערום עליו דליי אדמה שעמדו שם. לא נאמרה מילה. כולם בהו בקוברים בשתיקה, ואני לפחות, בחלחלה. עיניי עדיין לא דמעו, אבל הגרון שלי כבר כאב כאילו בכיתי שעות, ככה זה התחיל.

משם המצב שלי הדרדר. אני חושב שהייתי הראשון לבכות. לפחות ככה הרגשתי.

בשלב ההוא, התחיל הרב המגוחך (מהיותו שמן כמו דוב, מכוער כמו לחם, ובעל קול מעצבן כמו משהו מאוד מאוד מעצבן) לקרוא תפילה דבילית מתוך דף מצ'וקמק שהחזיק בניילונית ישנה. נזכרתי אז כמה אני שונא דת. זה היה מאוד מטומטם. התפילה לא כללה דבר מלבד שבחים והתחנפויות לאלוהים הלא-קיים שלו. רוב משפחתי גם היא אתאיסטית (אם כי רובם לא משתמשים דווקא במונח הזה), ואני חושב שהם גם סבלו מהרב.

אחרי הרב קרא דוד שלי, שהיה מאוד קרוב אל סבתא רבתא שלי, את ההספד שכתב, מהרגע שהתחיל, לא יכולתי להפסיק לבכות. ההספד היה בעצם סיפור חייה שקוצר לשלושה עמודים. אני עצמי אף פעם לא ידעתי עליה יותר מדי, וההספד הזה רק הזכיר לי את זה. הוא סיפר על זמנים שלא היכרתי, על מצבים שאני אפילו לא יכול לתאר לעצמי, כמה היא הייתה גיבורה, וחזקה. אני לא יכול בעצמי להעלות על הכתב את תוכן ההספד בלי להוריד מערכו.

אחרי ההספד המרגש מאוד, שבעקבותיו, בכיתי יותר ממה שאי פעם אני זוכר, הגרון שלי כאב, ואפי נזל עד כדי צורך בטישו, דודי זה ועוד דוד שרו שיר מרגש (שאני לא מכיר), וריגשו אפילו עוד יותר, כי שניהם (אחד יותר מהשני), בכו במהלכו.

לאחר עוד כמה תפילות מצ'וקמקות, וחיבוקים רבים, נגמרה הלוויה. חזרנו לביתם של סבא וסבתא שלי.

שם הייתה ארוחה גדולה, כאילו להשכיח את הרגעים הקשים של הלוויה עצמה... פגשתי הרבה קרובי משפחה שלא היכרתי, וגם יותר שכן הכרתי, ולאט לאט האווירה התבהרה, וזה הפך פשוט לעוד אירוע משפחתי. זה יכול להשמים רבים, אבל לפי דעתי זו דוגמא לכך שמוות, קשה ועצוב ככל שיהיה, לעתים בלתי נמנע, ושגם אחריו חיי שאר העולם ממשיכים כמעט כהרגלם הישן. אבל טוב לדעת שהיא לא תישכח לעולם, האישה החזקה הזאת, שפעם הייתה חריפה, ולאחרונה כבר ביקשה למות. לעולם נזכור אותה כמו שהייתה בימיה הטובים, ולא בימיה האחרונים, כי כך פשוט נכון לעשות...

 

להתראות לכם, והלוואי שהאהובים לכם לא ימותו בעתיד הקרוב, כי זה יכול להיות מאוד מדכא,

ממני,

יובל הבורוגוב.

נכתב על ידי , 1/9/2007 18:39  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בן: 32

MSN: 




178
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , סטודנטים , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לBorogove אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Borogove ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)