מן שמחה, לא שלמה כזאת.

או התלבטות, בין הרגש לריאליזם.

נפלה עליי מן עייפות כזאת [שנובעת מאי יכולת להירדם אתמול.]

מקווה, שהוא לפחות מעוניין במה שאני רוצה.

ולא להתאכזב. אז אלואיז.

אבל, אנחנו חזקים מספיק, כולנו. יהיה טוב.

חיוך פרוס על השפתיים.

ובכל זאת. הלב לא מפסיק לפעום בחוזקה.

עד שהשכנים כבר יתלוננו. עוצמת עיניים,

להירגע טיפה. מהשומדבר שעוד קורה פה.

[אל תשאלו או תנסו להבין, אמרתי שאני לא מאופסת היום]

".ברגע אחד זה נעלם לו,

ניפץ את כל מה שבנה.

גם כשהכל נשכח, בראש עוד

יש תמונה. אדם לא עשוי מצמר גפן, דוקר לו בלב ומדמם. אחד בתוך שניים לא יכול להיות שלם."

 שמנה.

[בועז בנאי, פריז בחורף.]

וזה ברור לי, שטוב לי כשהוא קרוב.

וזה מובן לי שהכי טוב לי לראות את החיוך הזה,

מופנה אליי, מבין כזה. ששוטף את כל הגוף.

טוב לי,. לחייך שעות רק כי הוא פשוט נמצא שם.

אבל לא טוב, שאני יודעת שזה רק יגרום לרצות אותו יותר.

וזה רק יגרום לכאב כשאבין סופסוף שהוא פשוט לא מעוניין. במשו מעבר.

הוא אמר, אני אמרתי. שמעדיפים לדעת, אם אין סיכוי. לכאוב פעם אחת ולגמור אם זה.

לא למשוך את זה. לכאב מתמשך.

הוא היה אצלי אתמול. ולא קרה שומדבר.

אולי כי פשוט הוא לא רוצה.  זה לא הזמן.

וכל חיוך, צורב יותר.

צורב.

כנראה, שפשוט לא יהיה.

לא יהיה.