אני ביטלתי את כול היציאות שלי להיום בערב.
"אבל למה אני לא יכולה פשוט לעבור לייד,להתקרב ולהגיד לך ולחברים שלך שלום?"
אמא שלי שאלה אותי בקול נעלב(מאוד מאוד גבוה לטעמי)ונרגז.
"בגלל שזה בושות ,אמא,למה את פשוט לא יכולה לסמוך עלי ולהביא לי לצאת עם החברים שלי בשקט?"
עניתי לה(כבר בפעם החמישית לערב זה)בצורה הכי ערסית שהצלחתי להוציא מהגרון הצרוד שלי.
"אני לא מבינה למה את מתביישת בי,מה כול כך נורא בזה שאמא שלך באה לבקר אותך עם אחיך הקטן?"
אמא שלי שוב חזרה לחדור למוח שלי.
בדרך כלל אני מאוד רגילה לרגעים כאלו ולכן כבר בתחילה שלי ראיון מסוג זה אני אוטמת את עצמי ומנתקת את העצמי מהסביבה,
זה מרגיש כמו לרחף והקולות מסביב כול כך חלשים ו מטושטשים במקום הקולות הצורבים וה"הורסי עור התוף" שבאמת מסובבים סביבי.
"אני לא מתביישת בך,"אני עונה לה בקול רגוע ושלו "אני מתביישת בזה שאת לא סומכת עלי,זה כול הענין ואת מפתחת מזה הסטריה."
ברגעים כאלו אמא שלי כבר מתפוצצת מהעובדה שאני לא שמה עליה ומתחילה לצעוק כול כך חזק שכול מחסומי הקול המטפוריים שעשיתי לעצמי נשברים,נמחקים,מתנפצים ונותנים למקדחה הזאת שידוע בשמה העממי כ "מילים" לחדור לתוכי ולקרוע אותי מבפנים.
את שאר השיחה אין צורך לפרט.
פשוט משום שכול אחד יכול לתאר לעצמו איך זה מרגיש ובערך יודע גם מה נאמר.
לא,אני לא נותנת לאמא שלי מזמני ה"יקר" ולא, אני לא שמה עליה קצוץ.
אבל לפחות אני מוכנה להודות בזה.
אני מוכנה להודות בעובדה שאני בת גרוע,אני מוכנה להודות בעובדה שאני לא משקיעה אפילו לא טיפה בשביל יחסים טובים עם אמא שלי.
אבל השאלה היא, האם את ,אמא, מוכנה להודות בעובדה שגם את טועה לפעמים?
האם גם את ,אמא יקרה שלי, מוכנה להודות בעובדה שלפעמים חשוב לך יותר מה החברות שלך חושבות עליך ועל הבית ה"נקי " שלך מאשר
מה שאני מרגישה?
את מוכנה לזה, אמא?
אני חושבת שמתי ששתינו נהיה מוכנות לתרום מהזמן ומהכוח שלנו ליחסים בינינו, רק אז תהיה לך את הזכות לבוא אלי בטענה שמשהו השתבש ביחסים שלנו.
בנתיים,אמא, אין לנו באמת יחסים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
one...