אם לא עכשיו, ואם אין אני...

כמה שאני לא אנסה - אני לא אשתנה.

כתבתי על זה באחד מהפוסטים הקודמים...

אבל היום, לא באמת בגלל מישהו או משהו.. אלא בגלל איזו סטירה שחטפתי שהחזירה אותי למציאות, וטוב שכך - הבנתי את זה מחדש.

עד כמה שאני שונא בעצמי את ההערכה העצמית הנמוכה, את הביטחון העצמי השואף לאפס, את זה שאני חושב שאני רואה מה קורה סביבי, כשאני באמת עייור, את ההיקשרות המהירה מדי לאנשים, את הרצונות שלי שאני מצייר לפני כמציאות, את הציפיות והתקוות שלי מאנשים - שמתמזגות להן יחדיו לבועה אימתנית שמתנפצת כמובן, וגם את זה שכשאכפת לי ממישהו - אכפת לי יותר ממנו מאשר מעצמי.

וכל זה אגב לא היה משנה לולא המודעות העצמית הגבוהה שלי.

בודד. באמת בודד.

כן, יש אנשים שאני מאוד מעריך שאני נורא נהנה לדבר איתם, אבל זה לא אמיתי.

מישהו פעם אמר (על אלוהים.. אבל לא משנה): "אם אני לא יכול לראות את זה, להריח את זה, לשמוע את זה או לגעת בזה - זה לא קיים."

אז טוב.. הם כן קיימים, אבל הם לא באמת שם.

וכמובן שזה לא ישתנה. אין שום סיכוי שבעולם.

כנראה שאני אמשיך להיות לבד.. לקום כל בוקר ולעטות על עצמי מסיכת "הכל בסדר" ולהתפורר מבפנים.. עד שלא ישאר כלום.

ולא, אלה לא רגעי חולשה. אלה רגעי אמת.

רגעים שאני עוצר וחושב, מסתכל על עצמי במראה ומבין מי אני.

ואת מי שאני - אני לא אוהב.

ואיך מישהו יכול לאהוב מישהו שלא אוהב את עצמו?

-ג'ו, שהחליט שהגיע הזמן לשתוק קצת.